כותרות TheMarker >
    מעבר ל-
    cafe is going down
    ';
    TheMarker Cafeציפי.ק NLPיש ריפויסיפור מרגש מיומנו של נהג מונית

    יש ריפוי

    יש ריפוי ויש אמונה שאפשר להביא שינוי חיובי לכל מי שרוצה בכך באמת! בעזרת דמיון מודרך NLP ומיקוד במטרה הרצוייה ניתן להביא לחיינו חשיבה חיובית, רוגע, אהבה, אנשים טובים, עזרה הדדית, לראות ולהגשים חלום, נבואה שמתגשמת, תקווה ריפוי ושינוי
    http://www.yeshripuy.co.il

    פוסטים פופולאריים

    פוסטים אחרונים

    0

    סיפור מרגש מיומנו של נהג מונית

    סיפור מרגש מיומנו של נהג מונית

    ‎39

    יחסים  סיפור, חמלה, רגעים קטנים, מחשבות

    37 תגובות   יום ראשון, 5/2/12, 20:03
    סיפור מרגש באמת שהתגלגל אל המייל שלי וכל כך התרגשתי 
    ממש עד דמעות.. אז החלטתי לשתף פה

    *נסיעה במונית


    > הגעתי לכתובת וצפרתי בצופר.

    > אחרי שהמתנתי מספר דקות, הלכתי לדלת הדירה ודפקתי…

    > 'רק שניה', שמעתי קול שברירי וזקן.

    > שמעתי גרירת רגליים על הרצפה מעבר לדלת.

    > לאחר המתנה ארוכה, הדלת נפתחה.

    > אישה קטנה בשנות ה-90 שלה עמדה לפני.

    > היא לבשה שמלה מודפסת וכובע בעל תיתורה,

    > כמו מישהי מסרט ישן

    > לצידה הייתה מזוודת ניילון קטנה.

    > הדירה נראתה נטושה, כאילו אף אחד לא גר בה כבר שנים.

    > כל הרהיטים כוסו בסדינים לבנים.


    לא היו שעונים על הקירות, שום אביזרים על המדפים.

    בפינה עמדה קופסת קרטון מלאה בתצלומים וכלי זכוכית.

    'האם תוכל לשאת את המזוודה שלי למונית?' היא שאלה.

    לקחתי את המזוודה למונית ואז חזרתי כדי לסייע לקשישה.

    היא לקחה את זרועי ושנינו הלכנו לאט לכיוון המונית.

    כל העת היא הודתה לי על אדיבותי.

    'זה כלום', אמרתי לה…

    'אני רק מנסה להתנהג אל נוסעיי כפי שהייתי רוצה שינהגו באימי.'

    'אוה, אתה ילד טוב.', היא ענתה.

    כשהגענו למונית היא נתנה לי כתובת ואז ביקשה, 'האם תוכל לנסוע דרך העיר?

    'זו לא הדרך הקצרה ביותר,' עניתי במהירות.

    'אוה, לא אכפת לי', היא ענתה.

    'אני בדרך להוספיס.'

    הבטתי במראה האחורית. עיניה ברקו.

    'לא נשארה לי משפחה,' היא המשיכה בקול רך…

    'הרופאים אומרים שלא נשאר לי זמן רב לחיות.'

    בשקט רכנתי וכיביתי את המונה.

    'באיזו דרך תרצי שאקח אותך?', שאלתי.

    בשעתיים הבאות, נסענו דרך העיר.

    היא הראתה לי את הבניין שבו היא עבדה פעם, כמפעילת מעלית.

    נסענו דרך שכונה שבה היא ובעלה התגוררו כשהיו נשואים טריים.

    היא ביקשה שאעצור מול מחסן רהיטים שפעם היה אולם ריקודים שבו רקדה כנערה צעירה.


    מדי פעם היא ביקשה שאאט לפני בניין מסויים או פינה ואז היא

    ישבה, מתבוננת לתוך החשיכה,

    לא אומרת דבר.

    כשהשמש החלה לחצות את קן האופק, היא לפתע אמרה,

    'אני עייפה, בוא נלך עכשיו.'

    נסענו בשתיקה לכתובת שנתנה לי.

    זה היה בניין נמוך, כמו בית מוארך עם שביל גישה שעבר מתחת לקשתות אבן.

    שני אחים יצאו מהבניין ברגע שעצרנו.

    הם היו יעילים ומדוייקים,

    הביטו בכל תנועה שהיא עשתה.

    הם כנראה ציפו לה.

    פתחתי את תא המטען ולקחתי את המזוודה הקטנה לדלת.

    האישה כבר הושבה בכיסא גלגלים.

    'כמה אני חייבת לך?', היא שאלה ברוכנה לעבר הארנק שלה.

    'כלום', עניתי.

    'אתה צריך להרוויח למחייתך.', היא ענתה.

    'יהיו נוסעים אחרים.' עניתי.

    כמעט מבלי לחשוב, התכופפתי ונתתי לה חיבוק.

    היא נאחזה בי בחוזקה.

    'נתת לאישה זקנה רגע קטן של שמחה.' היא אמרה.

    'תודה לך.

    לחצתי את ידה ופסעתי לעבר אור היום שהתעמעם.

    זה היה צליל של חיים שנסגרים.

    לא אספתי נוסעים נוספים באותו יום.

    נסעתי ללא מטרה, אבוד במחשבותיי.

    במשך שארית היום, לא יכולתי כמעט לדבר.

    מה עם האישה הזו היתה מקבלת נהג כעוס,

    או אחד שהיה חסר סבלנות לסיים את המשמרת?

    מה אם הייתי מסרב לקחת את הקריאה,

    או שהייתי צופר פעם אחת וממשיך הלאה בלי לגשת לדלת?

    בסקירה מהירה של חיי, אני לא חושב שעשיתי משהו יותר משמעותי מזה.

    אנו מותנים לחשוב שחיינו סובבים סביב רגעים גדולים.

    אך רגעים גדולים תופסים אותנו לעתים קרובות

    כשהם עטופים במה שאחרים יחשיבו כרגעים קטנים.

    אנשים אולי לא יזכרו בדיוק מה עשיתם,

    או מה אמרתם, אך הם תמיד יזכרו

    כיצד גרמתם להם להרגיש.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (37)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/4/12 22:31:
      ואוו גרמת לי לבכות..
      זה לא משנה אם זה מקרה שהיה או סיפור סיפור חיובי עם תובנה נפלאה... אחלה . תודה
        12/2/12 17:17:
      מה כבר צריך הבן אדם אם לא טיפה של רגש.
        11/2/12 19:23:

      רגעים של חסד ואהבת חינם.

      התרגשתי.

        10/2/12 09:21:
      לא מזמן קראתי סיפור זה כאן בקפה והתרגשתי מאוד האכפתיות הרצון ההתחשבות משהו כ"כ לא מובן מאליו בימים אלו לצערי הרב וכאן ראינו את התגלמות כל הטוב
      תודה לפוסט חכם ושנון על הבוקר
        8/2/12 17:54:
      אכן כן, חוויות לא שוכחים...
      לעיתים צריך רק תשומת לב קטנה.
        8/2/12 10:36:

      תודה לכל חברי היקרים והמגיבים. בתוך ים הבלבול והארועים העולמיים הקשים וההתכתשויות על גבי המדיה גם בארצינו הקטנה. טוב לדעת ולשמוע שישנם עוד אנשים כאלה! אכן זו מהות הנתינה והקבלה ואהבת האדם באשר הוא. שיהיו ימים טובים קריצה

        7/2/12 12:04:
      איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
        7/2/12 11:44:
      מרגש , מעביר תחושה בגוף של משהו שקשה להסביר במילים, אין אנו חיים לנצח בעולם הזה ודברים טובים שעושים וגורמים לרגע של נחת שווים המון, החיים הם אוסף של חויות והסוף בלתי הפיך. פוסט יפה.תודה.
        7/2/12 10:27:
      סיפור ידוע אבל תמיד חשוב לתזכר אותנו

      צטט: טלוני 2012-02-06 23:43:08

      באמת מרגש ביותר, אף שקראתי זאת כבר כמה פעמים בעבר, בכל פעם עולות דמעות בעיני. כאן מתגלמת תמצית האנושיות.

       כמה נכון

      תודה על השתוף

        7/2/12 07:55:
      הסיפורים הקטנים על גדלות הנפש מול קטנוניות ותאוות הבצע הנראים מעל כל עיתון הם כמו תרופה לגוף כואב....
        7/2/12 06:58:
      לזאת נקרא" נתינה מהמהות "
      ללא רצון לקבל תמורה
        7/2/12 02:55:
      כפי שהבטחת מאד מרגש, מסוג הסיפורים המנחמים הנותנים משמעות לחיינו, תודה
        7/2/12 00:31:
      רגע אחד של אושר ומעשה טוב ביום ישנה את העולם ...לא יותר מזה האמינו לי .
        7/2/12 00:09:
      תודה על הכוונה אולם אני מכיר את הסיפור רק 30 שנה
        6/2/12 23:53:
      הרגש, הוא ההגיון החדש..., כדאי להפנים. אהבתי!
        6/2/12 23:43:
      באמת מרגש ביותר, אף שקראתי זאת כבר כמה פעמים בעבר, בכל פעם עולות דמעות בעיני. כאן מתגלמת תמצית האנושיות.
        6/2/12 22:00:
      ידיד שלי אומר שאין מקריות. כך או אחרת, פיסת המציאות הזו עושה את העולם מקום יפה יותר לחיות בו. תודה לך.
        6/2/12 21:35:
      אכן... מעשה טוב :)
        6/2/12 20:07:
      כן ירבו..
        6/2/12 19:17:
      מעורר התרגשות.
        6/2/12 19:05:

      מוכר

      אבל תמיד  חביב,להציץ עוד מבט  בפרחים הללו (שבסיפור זה ובחיים)

      שמעון

      http://cafe.themarker.com/image/2502019/

        6/2/12 19:03:
      ריגשת, תודה
        6/2/12 18:55:
      אכן מרגש.
        6/2/12 14:22:
      במסגרת עבודתי יוצא לי לעבוד לא פעם מול קהל בגיל הזהב. בכל פעם כשאני יוצא מהפגישה אני שואל את עצמי... אולי זו הפעם האחרונה...? היו כבר 3 פעמים כאלו של פרידה מאנשים מאוד יקרים אחת מהן אף הורדתיבעצמי אל תוך האדמה. קיבלתי הוכחה ששום דבר אינו קורה סתם ואין מקריות כלל גם זו שנראית חסרת חשיבות! הסיפור הוא יפה והמוסר השכל הוא שחשוב בכל רגע נתון לראות את הרגע ולכבד אותו עד כמה שאפשר...
        6/2/12 10:02:
      מאד מרגש
        6/2/12 09:08:
      סיפור מלא חמלה, מרגש עד לדמעות, הקטע האחרון שמציג את הרהוריו של נהג המונית אחרי הפרידה מהזקנה מיותר לטעמי.
        6/2/12 09:01:
      הסיפור נוגע ומרגש למרות שהוא נצפה במייל. לצערי אני נתקל בחיי יום בעבודה, גם לי היה סיפור מרגש על פרידה מלקוח שהלך לעולמו וכתבתי על זה באחד הפוסט.
        6/2/12 08:57:
      מרגש מאד, גמאני קיבלתי את המייל הזה, נותן המון חומר למחשבה... המשך יום נפלא
        6/2/12 08:43:
      מרגש
        6/2/12 08:34:
      מה שמופעי במייל מוכר וידוע.חבל לדעתי להעלות אותו כאן.
        6/2/12 08:26:
      הזכות שבשליחות ניתנה לו לאיש...
        6/2/12 06:26:
      חמלה קוראים לזה, מצרך נדיר בימינו.
        6/2/12 06:16:
      גם אלי זה הגיע איכשהו.. וכבר מספר פעמים..

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ציפי.ק NLP
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין
      • Technology by

      לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

      המועדפים שלי