*** חברים טובים מעולם לא היו לי, אבל תמיד הייתי מוקפת אנשים ולכולם קראתי חברים וחברות שלי. גם כאן אני אחטא למילה ואקרא להם חבריי, אבל בניגוד לימים ההם בהם היו לי חברים וחברות, אחרי שהרגשתי שאני לא יכולה ככה יותר וחייב להיות משהו אחר, קמתי וחתכתי. היום, בלי בעל, בלי חברים, בלי חברות, רק חברים של פייסבוק ובן זוג אחד (במחווה לרגש שעוד פועם). היום, אני מחליטה לנסות לעמוד על הרגליים החדשות שלי, לבד? נו אז מה? אין סוף פעמים אני זוכרת כמה רציתי רגע או שנים שיהיו רק לי לעצמי. ועכשיו יש לי מזה אינסוף. לא פלא שזה מפחיד אותי. אבל יעבור לי. אני אמיצה ואם הגיע הזמן שלי להתמודד עם המפלצת הזאת שנקראת בדידות, אז אולי אפילו זה ימצא חן בעיניי. *** בילדות כמעט לא היו לי חברים, כאלה כמו שיש לכולם וקוראים להם חברי ילדות, אבל אמא שלי לא איפשרה קרבה כזו עם אחרים. היא תמיד אמרה: "חברים זה לא דבק. לא צריך להיות כל כך הרבה ביחד". אז כל החברים הלכו להיות דבק עם ילדים אחרים ואני נשארתי לבד. מכיוון שהייתי ילדה טובה ותלמידה חרוצה, תמיד היו באים אלי חברים ללמוד, אבל אף אחד מהם לא היה לי חבר מעבר לשיעורי בית או הכנה למבחנים. אז היו החברים של השכונה, היינו יורדים לשחק תופסת ומחבואים ביחד, הייתי מנהיגת הילדים מלאת חיים ורעיונות למשחק, אבל הייתי בראש הקבוצה, גם בצמרת זה להיות בודדה, כשהיינו מתחלקים לזוגות, הייתי נשארת לבד אז מיד הייתי מנחה את המשחק, מחלקת הוראות, צופה ומתכננת את המשחק הבא. בגיל שש עשרה אהבתי לרדת למקלט של הבנין שבו גרתי ולשחק פינג פונג עם השכן שהיה בן שבע עשרה. הייתי מתגרה בו תוך כדי משחק, והוא היה עוצר, מתקרב אלי, תופס לי את היד, מצמיד אותי לגופו עד שהייתי יכולה להריח את האפטר שייב שלו ומחסירה פעימה, ואז היינו חוזרים למשחק והוא היה מנצח אותי וחוזר לחברה שלו. כל שנות הילדות עברו עלי כמו ילדה ונערה רגילה, אבל לא היה מישהו קרוב שממש נשתף האחד את השני בסודות או במחשבות ולא היה מישהו שממש חיבק אותי כמישהי שנגעה בלב. *** בגיל 19 הבנתי שקופידון לא חילק לי מחיציו וזה די קשה להסתובב כשחיצי אחרים נתקעים לי בלב ואין לי חיצים משלי ליצור מעגל של אהבה. אז לקחתי חמישית מכל אהוב שפגשתי, ויצרתי לי אהבה אחת מחמישה בחורים שונים. עם ערן הייתי "נערת הרוק" , עם נדב הייתי "כל הלילה היינו תחת כישוף" , עם דן הייתי "יש לי חולשה לרקדנים", עם מתי צחקתי ועם אורי טיילתי בשבילי הארץ היפה. בימים האלה הייתי צינית ומחוספסת, האישה שאני היום זוכרת את הנערה הזו מבפנים, עדינה, רגישה, כל כך רוצה שיאהבו אותה, פוחדת להיות לבד וממציאה נוסחאות ליחסים. קוראת להם פתוחים. קוראת לעצמה מתירנית. מעצבת לעצמה אישיות, שבעתיד היא תהיה אחראית לכך שאני אני היום. *** בגיל 24 כבר הייתי בחורה מלאת חיים, מוקפת במחזרים ובחברות, מבלה המון, רוקדת, מטיילת בעולם, שמחה המון, צוחקת המון, אבל אף אחד לא חבר או חברה מקרוב. אף אחד לא מעבר למסיבות ובילויים. בפנים ידעתי שהבדידות לא נעלמה, רק עטפתי את האימה ברעש של אנשים. ואז הכרתי את שלומי. בדיחה לא מובנת של קופידון. התאהבתי בשלומי. שלומי התאהב בי. היה ברור שנתחתן, כי ככה אנשים בגילנו נוהגים לעשות כשהם מתאהבים אז התחתנו. עשרים שנה חיינו ביחד וקראנו לנו מאוהבים. עשרים שנה בנינו תא משפחתי נפלא וגידלנו לתוכו ילדי תפארת. למעשה, כמעט עשרים שנה שיקרתי לעצמי שטוב לי. רק לא להיות לבד. שלומי ואני כמובן הכרנו עוד המון זוגות שלא רצו להיות לבד. אז היה שמח בחיים. מסיבות, טיולים משותפים. מגדלים את הילדים ביחד. הבנות נפגשות לחוד, קפה, פטפוטים, רכילות, דיבורים על אוכל, על ילדים. הבנים נפגשים ביחד. כדורגל, ג'יפים, בירות, רכילות. ויום אחד קמתי וניערתי את החיים שלי. הסתכלתי על שלומי, על חבריי, על חברותיי וראיתי כמה ריקני הכל. ברגעי חיי הקשים לאורך דרכנו המשותפת הייתי לבד. גם כשבקשתי עזרה נעניתי בשלילה. סרבתי לראות. הייתי חסינת פגיעה. הייתי מבליגה. אבל לא עוד. "אני לא מכירה אתכם" אמרתי לאנשים שהקיפו אותי, הם ידעו שהתעוררתי והבינו שהחגיגות והצביעות נגמרה וברחו בצעד גדול לאחור. "אני לא רוצה לחיות איתך יותר" אמרתי לשלומי שנפגע למעמקי לבו הלא מבין, "אתה החבר הכי טוב שהיה לי ושיהיה לי בחיים" אמרתי לו "אבל מה שבינינו גובל בגילוי עריות". באותה עת שוב הייתי ביחסים פתוחים, שוב האמנתי שאם הבעל מספיק לי רק חצי, אז אפשר להוסיף חצי בחוץ ולהרגיש אהבה שלמה, באותם הימים רונן שהיה החצי השני היה נראה לסביבה כאילו הוא הסיבה לכל ה"התעוררות" הזו. ואולי הוא היה. אבל רונן, שנמצא עד היום בחיי, הוא עדיין רק חצי ,ולי יש חצי ריק שלתוכו זוחלת הבדידות הנוראית הזו, שהחלטתי להשתמש בה ככוח מניע לאצבעות העצלות שלי, ובכל רגע שהיא תוקפת אותי אז לכתוב. אז עכשיו כתבתי. כשהיא תחזור אני אחזור לכתוב.
|