"אל תיקח את זה קשה", "אל תהיה כבד", "הכול עובר". מאחר ועלינו להתבגר מהר מאוד, להתחיל ו"להשקיע" בפרויקט הכלכלי שאיננו אלא החיים עצמם, האינפנטיליות חודרת לכל רגע בחיים הבוגרים ומביסה כל מה שניתן לחשוב עליו כגבול בין הילדות לבגרות. אנחנו חופשיים לחזור ולהתנהג באופן פזיז, נסער וספונטני, ולממש את הפארסה על חיי חירות.
החיים הם בעצם משחק גדול, הפנטזיה איננה סגורה בטריטוריה הנפשית אלא פורקן יומיומי אשר מאפשר למציאות להיות נסבלת (לא לכולם, אמנם...). כל החלטה גורלית איננה באמת גורלית - כולנו ניתנים להמרה. אז נתאבל מעט ונמשיך הלאה, בחביבות ובנועם שניתנים כמותרות למי שהמצוקה איננה באמת בוערת בו.
ולאלה שמעדיפים כותרות קצרות, "להיטים" של משמעות, הנה תמצית הקיום הבורגני: הפיכת הטרגי לקומי. אם הסבל הפך להיות האויב הגדול ביותר שלנו, אין זה משום שאנו, נאורים ומשכילים ומציצים מדי פעם בניטשה, הפכנו להיות מוקירים גדולים כל כך של חיי אדם. הפוך מכך, מה שמשמעותי מכול עבורנו, כל ערך שהיה יכול להעניק ערך, התרוקן לחלוטין באבסורדיות של "חיים מלאים" שאיש איננו בטוח כבר במה הם אמורים להיות מלאים, מעבר לעוד זוג נעליים.
אם כבר הגעתי לזוג הנעליים, אשאר איתן. הנעליים המרופטות של ואן גוך מלאות בתוכן, לא משום שהצופה חייב להעריץ נעליים, או להתפעל מהטכניקה. הנעליים המרופטות שלו מסמנות את מה שאיננו כבר שם, ועבורנו - את המסמן הציני שאיננו סובל כבר שום נוסטלגיה. אחרי שיש לך "הכול", ומספיק נעליים של ילדים ויאטנאמיים, הנוסטלגיה איננה אלא בדיחה עבור אחד. עבור אחר, היא עדיין מסתירה את גיהנום האובדן. |