קישקשתא אמנם לא ישתתף באולימפיאדה הקרובה שתערך בקיץ בלונדון, אבל הוא כבר ניצח. כן, הוא גבר בגמר מרתק על "שפיציק" בן דמותו הצעיר מבית מדרשו של הועד האולימפי הישראלי. התוצאה היא, ממש כמו בחלם, ששניהם נשארים בבית, ויראו את האולימפיאדה בטלוויזיה.

בפסק דין מגוחך למדי שניתן השבוע בבית המשפט המחוזי בתל אביב, נאבקו שתי הדמויות הדמיוניות האלה, בקרב אבסורדי, שרק ממחיש את העדרו של האינטרס הציבורי מהשיח בין הרשויות בישראל, ואת הסכנה שבשימוש בדיני זכויות יוצרים כדי לצנזר יצירות חדשות, ולהגביל את חופש הביטוי. בית המשפט קבע כי אסור לועד האולימפי לעשות שימוש בשפיציק, עליו להשמיד את הדמות החדשה וכי הוא חייב לפצות את החינוכית ב 50000 שח.

אם זה לא היה עצוב, ולא כרוך באבדן של כסף רב, זמן שיפוטי, ועגמת נפש רבה, אפשר היה פשוט לצחוק. שני גופים ציבוריים, שאמורים לשרת את האינטרס של הציבור הישראלי הרחב, וממומנים על ידי אותם האזרחים, מעיזים לבזבז את כספי הציבור כדי לריב ביניהם, ולהגיע לבית משפט, כדי למנוע שימוש בדמות חביבה שנבחרה על ידי ציבור רחב של גולשים, כקמע של הנבחרת הישראלית באולימפיאדה. והטענה: הפרת זכויות יוצרים.  

שופט סביר היה צריך לזרוק אותם לכל הרוחות. ונניח שיש זכויות יוצרים בקישקשתא, למי הן שייכות אם לא לציבור הישראלי ולחברה הישראלית. מה זה הטלוויזיה החינוכית, אם לא זרוע של משרד החינוך של מדינת ישראל, שפועלת מכספי המיסים של כולנו על מנת להפיץ דעת תרבות וחינוך לכולנו. ומהו שימוש ישראלי יותר שמשרת את כולנו, אם לא הקמע של נבחרת ישראל הרשמית באולימפיאדה? האם לא בשביל זה אנו מפתחים דמויות, סמלים, מותגים ישראלים, מכספי הציבור?

חוסר היכולת של הטלוויזיה החינוכית ומשרד החינוך, להגיע להבנות והסכמות עם הועד האולימפי הישראלי בנושא זניח זה, הוא כמו סמל לחלם הישראלית בה נלחמות הרשויות זו בזו, על חשבון הציבור, בכספי הציבור, עד להפסד המשותף לכולם, שהרי אנו משלמים את החשבון למעצבים, למנהלים, לעורכי הדין, לבית משפט וגם את מחיר הכישלון.

אבל פסק הדין הוא מטריד לא רק בגלל החלמאות של הצדדים, אלא בעיקר בגלל הפסיקה התמוהה שמגבילה עד מאוד, בלי צורך, את חופש היצירה והביטוי.

פסק הדין מתעלם לחלוטין מהאינטרס הציבורי של ריבוי תחרות, חדשנות, יצירתיות וחופש ביטוי, גם תוך שימוש ברעיונות קיימים, או בהשראה ממותגים, דמויות ויצירות מפורסמות. כך הרי מתפתחת לה תרבות. הרעיון של צבר מואנש הוא ודאי רעיון חופשי. האם שפיציק הוא  קישקשתא? ודאי שלא. הצבע שלו שונה, החיוך אחר, הקוצים שונים, וכמובן הלבוש האולימפי. מדובר בעיצוב שונה לחלוטין של אותו רעיון.

שפיציק הוא אולי אחיו, בנו או בן דודו של קישקשתא הקשיש. האם בגלל קישקשתא אסור לעצב ולפתח בני משפחה אחרים? זוהי כבר שאלה מרכזית בפרשנות של דיני זכויות יוצרים. התשובה לה היא באיזון בין ערכי חופש הביטוי והיצירה, לבין הגנה של זכויות קיימות ועידוד יוצרים בדרך תיגמול על שימוש ביצירתם.  

הגנה רחבה מידי על דמויות בדיוניות היא צמצום חריף של חופש הביטוי והיצירה. החינוכית לא הוכיחה את ההעתקה של הדמות, ולא שיכנעה שמדובר בדמיון מהותי כל כך, או בהטעיה. האם יש כאן גניבת עין? האמנם אנשים יחשבו שהועד האולימפי עושה שימוש בקישקשתא, או קשור לטלוויזיה החינוכית. אכן, הטעיה איומה, שהרי לא יכולים להיות שני גופים שונים כל כך כמו שני תאומים אלה, שמטרותיהם ותפקידם בחברה הישראלי זהה לחלוטין.

אגב, אנשים ששאלתי אותם מי זה קישקשתא ולמי הוא שייך, חשבו שהוא דווקא של רשות השידור, אבל מה זה משנה? מדובר בכל המקרים בנכס ציבורי שלנו.

אבל המצחיק מכל הוא שהיצירה המקורית והחד פעמית של קישקשתא היא הרי העתקה של הבובה המקורית, הירוקה, החמודה, שגדלנו עליה באמת. המדובר בקרמיט הצפרדע. לא יכולה להיות מחלוקת שקישקשתא הוא ניסיון לעברת, ולהפוך את קרמיט הצפרדע מהחבובות לישראלי וצבר. אכן רעיון מבריק ונכון, שמדגים את הדרך בה מתפתחת לה תרבות, ובה צומחים דמויות ומותגים. השראה, התאמה לצרכים, לוקאליזציה, שינוי עיצוב, ושם חדש. כך קישקשתא נולד מקרמיט, וכך גם שפיציק מול קישקשתא.

אז מה פתאום למנוע מהועד האולימפי שימוש בדמות החביבה שיצר? אולי לבית המשפט העליון פתרונים.