"צואה"

היום בצהריים הרגשתי כאבים אי-שם בשיפולי בטני, ומיהרתי לעבר שירותי הבנים הקרובים ביותר. נכנסתי לאחד התאים, ושם - כמנהגי בשירותים ציבוריים - הנחתי נייר-טואלט על המושב סביב-סביב, ולאחר מכן התיישבתי על המושב, כשאני נזהר לא להזיז את הניירות ולשבת בטעות על אסלה חשופה ולחטוף כל מיני חיידקים ומחלות.

וכרגיל בישיבות מעין אלו - התחלתי לשקוע בכל מיני מחשבות והגיגים. ולפתע עברה בראשי מחשבה: למה, לעזאזל, הצואה מגעילה?! למה היא חייבת להיות גוש מכוער ומסריח, בצבע חום משעמם? למה שצואה לא תהיה צבעונית וריחנית? ככה נחסך מאיתנו דבר מגעיל אחד פחות, והעולם היה נראה הרבה יותר יפה...

כשאני מסיים, אני קם מהמושב ומעיף מבט על התוצאות. "הי חבר''ה," אני קורא, "תראו מה יצא לי!" וכל הבחורים מהתאים הסמוכים יוצאים מתאיהם, חלקם עם מכנסיים מופשלים עד ברכיהם ועם פיסת נייר ביד, ממהרים לתא שלי ומצטופפים יחד איתי בתא. קריאות התפעלות נשמעות.

"שיווו, איזה יופי!" "איזו צורה! ואילו צבעים!" "ממש פיקסו! צריך לשים את היצירה הזו במוזיאון!" "ואיזה ריח! בדיוק בושם כזה אני מוכרח לקנות לאישתי ליום הנישואים!" "מה אכלת לארוחת הבוקר? אפשר לקבל ממך את המתכון?" "כל הכבוד לך, בחורי!"

ואיש זקן עם עיניים חכמות מניח את ידו על כתפי ואומר לי: "תחרבן, בחורי, תחרבן יצירות כאלו כל עוד אתה צעיר. אני - כבר שלושים שנה שיש לי עצירות."

ואני כמובן מבסוט מכל המחמאות וטפיחות השכם שקיבלתי, ואז אני אומר: "חבל שאין לי פה מצלמה לצלם את זה."

"הנה," בחור שעמד מאחורה מגיש לי את מצלמתו, "בדיוק היום הייתי בחוג צי---

רעש הורדת מים מהתא הסמוך קוטע את חלומותיי. אני תופס שגמרתי לחרבן כבר מזמן, ושאפילו הרגליים שלי התחילו להרדם. אני קם מהמושב ומתבונן בפאר יצירתי.

התאכזבתי לגלות בקרקעית האסלה כדור חום וקטנטן. זה הכל?! כל כאבי הבטן היו בגלל זה?! ובשביל זה טרחתי שעות על הנחת ניירות על המושב?!

"חרא" סיננתי מבין שיניי, ניגבתי את התחת, הורדתי את המים ויצאתי.