הַיֵּשׁ אַהֲבָה

יָצָאתִי לְחַפֵּשׂ מִסְתּוֹרֶיהָ בַּשּׁוּק                                     

עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי הַתּוּת, בִּלְהִיטוּת.                  

זִהִיתִי נְגִיסַת תַּפּוּחַ, מֵ-אָדָם לחוה.            

וְגַם אַכְזָבָה.       

פָּסַעְתִּי אֶל מוּל דּוּכָן אָפֵל                                 

רְאִיתִיו יוֹשֵׁב וּבוֹהֶה, איש זָקֵן עִם מוּסַר הַשְׂכֵּל              

שְׁאַלְתִּיו, אָנָה אֶמָּצֵא אַהֲבָה?                                        

הִשְׁתָּאָה הַיָּשִׁישׁ וְהוֹשִׁיט לִי מַרְאָה, וְאָמַר                           

הֵא הַבִּיטִי אִשָּׁה לְתוֹכָהּ -                   

הִמְשַׁכְתִּי לַלֶּכֶת נְכֵאָה, עייפה,

הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל סַפְסָל 

נִקְשְׁרוּ דְּמָעוֹת בְּעֵינַי 

בַּדְּמָמָה מְהֻרְהֶרֶת

לְפֶתַע פִּתְאוֹם

נָחָה עֵינִי עַל חֲתוּלָה מְפֻחֶדֶת לְצַד גּוּרָה                              

מְלַקֶּקֶת גּוּפָהּ, וּמְרִיחָה                       

חִישׁ נֻגְּעָה בִּי הַתְּשׁוּבָה

אַהֲבָה שָׁרְשִׁית, הִיא שֶׁל אֵם לְיַלְדָּהּ!