ביוני 2007, כשפיטר ג'וזף החל להפיץ את הסרט הדוקומנטרי הראשון שלו, Zeitgeist: The Movie, הוא לא ידע עד כמה הוא יהיה פופולרי. בהתחשב בכך שהסרט הופץ רק באמצעות האינטרנט, הסיכויים לכך היו נמוכים במיוחד.

הסרט זכה לביקורות קטלניות על התרכזותו בתיאוריות קונספירציה ועל עיוותים עובדתיים, אבל ג'וזף החליט להמשיך, ושנה לאחר מכן הפיץ סרט נוסף בסדרה, Zeitgeist: Addendum, שהתרכז במבנה המערכת הכלכלית.

היסודות העובדתיים המוצקים יותר של הסרט השני לא רק סייעו לתקן את המוניטין של ג'וזף, כי אם סייעו לו להקים תנועה, The Zeitgeist Movement, הדוגלת בכלכלה בת-קיימא ושיש לה כבר מעל 1,000 סניפים בכ-70 מדינות, בהן ישראל. הצלחת הסרט גם עודדה אותו ליצור סרט שלישי, ובימים האלה הוא עובד על הרביעי.

השבוע ג'וזף ביקר בישראל ואחת השאלות ששאלתי אותו הוא מי מנהיג את התנועה הזו. זו היתה שאלה שגויה. לתנועה אין מנהיג, ובוודאי שג'וזף לא משמש בתפקיד הזה. הוא איש מרכזי, אבל אין לו תפקיד רשמי.

גם לתנועת המחאה הישראלית אין הנהגה, בטח לא הנהגה אחת שכולם מכירים בה. יש לה כל מיני מנהיגים, או יותר נכון פעילים, וגם הפעילים המרכזיים באזורים השונים לא ממש נבחרו – הם פשוט צמחו לתוך המעמד.

הדבר דומה גם בתנועות מחאה במקומות אחרים בעולם – אפילו תנועות שהשאירו חותם עמוק, כמו Occupy Wall Street, נטולות הנהגה. הן מורכבות מרשת צפופה של פעילים מקומיים שמעמדם מגיע מהתכונות האישיות שלהם ולא מהגדרות תפקיד רשמיות.

ג'וזף תיאר בפני את אופן הפעילות של תנועת צייטגייסט. יש תקשורת בין הסניפים השונים, החלטות מתקבלות יחד והכוח נובע רק מעוצמת השיתוף והלגיטימציה שמגיעה מצד תומכי וחברי התנועה. לכן, לשאול אותו מי מנהיג את התנועה זה בערך כמו לשאול מי מנהיג את האינטרנט.

הגבולות וקווי ההפרדה המאפיינים את העולם הלא-אינטרנטי מיטשטשים מאוד באינטרנט. גבולות מסורתיים, כמו לאומיות, שפה ודת, מאבדים מעוצמתם. הם לא נעלמים כמובן – לפעמים הגבולות האלה משמשים מקור למאבקים אינטרנטיים – אבל הם מייצגים את המיעוט.

לאינטרנט אין "מנהל". אמנם יש גופים – עסקיים – שיש להם השפעה גדולה. אבל לכך יש שני סייגים חשובים. הראשון הוא שהם נוטים להתחלף על פי מידת ההתאמה שלהם לצרכים המשתנים של "אזרחי האינטרנט", כלומר בהתאם ללגיטימציה של הגולשים, והשני הוא שמה שמקדם אותם אינו אג'נדות כי אם פלטפורמות ושירותים.

כמו תנועות המחאה, לאינטרנט אין מבנה היררכי-פירמידלי. וכמו תנועות המחאה, המוטיב המניע אותו הוא בעיקר שיתוף והפצת רעיונות.

ואם כל זה נכון, אפשר בהחלט להבין מדוע האינטרנט מעצים את התחזקות החברה האזרחית ומדוע הוא מעניק כוח למי שהיו לא-מחוברים בעידן שלפני האינטרנט. ואפשר גם להבין מדוע פעילים אזרחיים מרבים להשתמש באינטרנט.

ואם זה נכון, בעתיד, החברה תהיה דומה יותר לאינטרנט – פחות גבולות, יותר שיתוף, יותר כח ללגיטימציה עממית ופחות השפעה למי שנהנו ממנה עד כה. ואם זה נכון, מוביליות חברתית תהיה תלויה הרבה פחות ביכולת להשיג כח כלכלי או פוליטי כי אם ביכולת לנסח רעיונות מוצלחים ולגייס להם תומכים.