בוחנת את עצמי במראה...לא, לא צריכה לעלות על המשקל כדי לראות שרזיתי. למרות שבזמן האחרון אפילו את הריצות היומיות שלי הפסקתי נראה כאילו הורדתי כמות משמעותית של משקל. מביטה על הישבן, לא מוצא חן, מעבירה ערוץ, מביטה על החזה..כן עדיין עומד, יפה, עגול, עדיין מתכחש לגרביטציה בצורה מעוררת כבוד. מעבירה ניגוב על הגוף ויוצאת מחדר האמבטיה..פותחת את המגירה רק כדי לגלות ששוב מרוב פיזור דעת שמתי את כל בגדיי התחתוניים עם הבגדים בתוך הארון. מזיזה כמה חולצות והנה! מצאתי! מה אלבש היום, תחתון ורוד עם כיתוב מגוחך, משהו על סקסיות בקדימה, תחתון שחור שנראה כמו חיקוי אדידס בפסים שיש לו בצד...שום דבר סקסי. אין בשביל מי אין בשביל מה. מה זה משנה, מניחה עליי איזה תחתון שהיד תופסת ועוברת למחלקת החזיות. ישן, ישן, קרוע, יצא הברזל מהצד, נפתח כל הזמן, בעיקר כשאני לא מתכוונת, דהוי...טוב נלך על דהוי, לפחות זה לא יהיה לא נוח רק...טוב..חסר צבע. אין שום צורך בצבעים. אין בשביל מי אין בשביל מה. רוב הבגדים שלי במקום בארון נמצאים על הרצפה שליד. בקרבת הארון זה מספיק טוב. זה מראה על כוונה טובה. בוחרת ג'ינס, כי זה מה שאני תמיד לובשת. קטן עליי קצת. איך יכול להיות? רזיתי! טוב..עם הג'ינס לא מתווכחים. מספרת לעצמי שבטח התכווץ בכביסה ובכלל ג'ינסים שיוצאים מכביסה הם תמיד צרים יותר עד שהם שוב מתרחבים, אתם יודעים, התירוצים הרגילים. טי שירט עם כיתוב שאין לדבר איתי לפני הקפה הראשון (אפשר להוסיף שעדיף להמנע משיחה איתי בכלל, אני נוטה להיות לא נעימה לאחרונה, אבל נו טוב, אין מקום על החולצה להכל) ויאללה החוצה, לעבודה. לא שוכחת שצריך להעיר שני ילדים, להחליף חיתול, להתווכח עם הגדולה שחמאת בוטנים זה לא אוכל, להאכיל את הכלבים, להוציא את הפח והופ! אני בעבודה. שקט. אני מגיעה תמיד ראשונה. מביטה על העוגיות שנשארו על השיש מאתמול. אחת הבנות בהריון וזוללת ללא תקנה. איזה כיף לה. כמעט מתפתה אבל התמונה הלא מחמיאה שלי עם הישבן השמן הזה עולה לי לראש, שותה קפה, סוכר אחד, כפית גדושה של קפה, מעט חלב. זה הקפה השלישי הבוקר ועדיין לא תשע. ארוחת בוקר. כולם לוקחים בחדר אוכל ביצים, טחינה, לחם, סלטים לרוב. מביטה בהיצע, מרימה פרוסה של לחם, מטפטפת עליה בערך כף של טחינה. מספיק להיום. זה יראה לג'ינס הסורר מי פה השמינה. עוד כוס קפה. עבודה. העבודה שלי לא הכי מעניינת אבל היא מעבירה לי את היום. בזמן האחרון יש לי מיגרנות. הבעל טוען שאני לא אוכלת מספיק. ברור שאני לא אוכלת מספיק, אני מנסה לפתח אנורקסיה כתחביב, מה זה לא ברור? כבר רוטינה אחרי כל כמה שורות לכתוב, אבל זה באמת נכון, כן, גם פה יש עוד כוס מהבילה של קפה רותח היישר אל הגרון. אפילו שרפתי טיפה את הלשון בשלוק הראשון. לא נורא. צהריים, מביטה שוב במבחר ואוספת לצלחת שניצל תירס אחד וכף של גזר מגורד. מה? יש בזה סיבים, לא מספיק? מגיעה הביתה ונופלת על הספה. עוד משהו מהזמן האחרון, אני נוטה להרדם בזמן שהילדים מטפסים לי על הראש בסלון. הם משחקים, אני שומעת הכל אבל העיניים עצומות, אני חצי בחלום. ככה כמו שחתולים עושים. ישנים אבל תמיד בהיכון לזנק. היא גנבה לו את הבימבה, איזה רעש, איזה צעקות. נוזפת בגדולה, מנחמת את התינוק, מחרימה את הבימבה עד להודעה חדשה (עד שייעצמו לי שוב העיניים והם ייקחו אותה חזרה). מתעוררת והשעה שבע בערב ועדיין אף אחד לא אכל או התקלח שלא לדבר על שיעורי בית של הילדה. אל תשאלו אותי איך אבל שעה אחר כך שניהם נקיים, מריחים מסבון, עם ארוחה דשנה בבטן ושיעורי בית מוכנים. הילד הולך לישון. משחק תופסת: הוא יוצא מהחדר מחכה שאשים לב, אני קמה ומייד מחזירה למיטה. הוא יוצא, זוחל עד לכלב שישן על הרצפה ומושך לו בזנב. יללת כאב מצד הכלב והילד ישר למיטה חוזר, בדרך מבקשת סליחה מהכלב שהפרענו לו בשינה. עוד פעם מתגנב לסלון, זורק החוצה את הכרית שלו ורץ מייד חזרה. אני מרימה את הכרית, שוב שמה מוצץ, שוב מכסה בשמיכה. עוד 20 מקסימום 30 פעמים והוא יירדם. בטוח. הילדה כבר במיטה גם כן. אחרי ויכוח שמחר היא רוצה ללבוש שמלה ושאמא של נוגה מרשה לה. אמא של נוגה כנראה בסדר עם זה שמחר צפוי שלג, לי יש בעיה לשלוח את הבת שלי בשלג לבית ספר כשעל גופה מפית קטנה, הכל בשם האופנה והנשיות כמובן. היא בת שבע לעזזל, מאיפה היא ירשה את כל זה. מתמוטטת חזרה לספה. השעה עשר והבית משתתק. הבטן קצת מקרקרת. משתיקה אותה עם צלחת של גמבה ומלפפון, מלח לטעם וסיימתי את היום. מחר, אני מבטיחה לעצמי, אשתדל להתארגן קצת יותר טוב על הערב, לא ארדם בסלון, לא אשתה כל כך הרבה כוסות קפה ביום וקיבינימט אני חייבת להתחיל דיאטה. לילה טוב. |