ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
I WANT I CAN
יום שישי, 12 במרץ 2010  השנה הזו הייתה אמורה להיות השנה שלי בה' הידיעה . תמיד עסקתי בספורט מאז שאני מכיר את עצמי אבל משהו השתבש לקראת יום הולדת 40 שלי שנה שעברה. הרבה מדברים על משבר גיל ה-40 שגורם לאנשים לעשות דברים ולהתנהג בדרך שעד כה לא באה לידי ביטוי בסביבה המוכרת שלהם. אני בספטמבר 2008 החלטתי שאני רץ את מרתון טבריה-רשמתי בגוגל מרתון וקפצו לי עשרות אתרים מהתחום,בחרתי מספר פורומים ואתרים ונצמדתי לתוכנית 12 שבועות הכנה של אנדיור. אשתי הרימה גבה וטענה שאני לא ילד כבר ולמה בכלל אני צריך לרוץ מרתון? התשובה הבנאלית שלי הייתה "כי בא לי" אבל בהמשך יתברר לי שהרצון הזה הוא הרבה יותר מהתשובה שנתתי לאשתי- זה משהו שבא מבפנים עמוק מאד,זה מין קול פנימי שקורא לך לעשות את זה שהוא חזק מכל דבר אחר,משתלט על המחשבה על מרכז העצבים שלך,הגוף הוא רק אמצעי להגשמת המטרה וזהו ברגע שההחלטה התקבלה אין דרך חזרה. בינואר לאחר שבועות של אימונים אני מתיצב עם מאות רצים על קו הזינוק בטבריה ואני מרגיש לפני הזינוק כמו גלדיאטור רומאי בקוליסאום (כמו בסרט גלדיאטור) ,שומע את הספירה לאחור ואת יריית הזינוק והנה אנחנו יוצאים למרתון הראשון בחיי. לאחר 03:55 שעות אני על קו הסיום עם דמעות של אושר-אני מרתוניסט לא יאמן.  חוזר הבייתה עם מדלייה-כולם מברכים על ההישג,בכל זאת לא לכל משפחה יש אבא מרתוניסט. סיימתי מרתון ומה עכשיו? נכון אני רוכב על אופני כביש כבר שנה,עכשיו אני רץ מרתון אבל לשחות אני לא יודע. שוב הקול הפנימי קורא לי לטריאתלון-אבל אני נלחם בו ,אני שונא לשחות שונא!!!,אבל אולי אני שונא לשחות בגלל שאני לא יודע איך שוחים,אם אני אקח קורס שחייה אני בטח אהנה לשחות. תוך פחות משבוע אני בקורס שחייה ובאמת מתברר לי שאני לא יודע לשחות,אבל משיעור לשיעור אני מרגיש שיפור ואני מדמיין שאני כמו דולפין במיים. בשלב זה אשתי מבינה כבר שיש איתי איזה בעייה כי רוב הזמן אני במחשב בפורומים או באימונים ,אחרי שיחת הבהרה בינינו ושורת הסכמים (אחד מהם שביום שבת בבוקר שהיא פוקחת את עיניה הירוקות והיפות אני צמוד לישבן שלה ולא ברכיבת אופניים)אני ממשיך הלאה. המטרה הבאה סומנה -חצי איש ברזל בטבריה,יש לי ארבעה חודשים להיות מוכן למשימת הטריאתלון הראשונה בחיי.  בדרך אני רץ את מרתון תל אביב,משפר זמנים ומסיים ב-03:44 שעות ,אני מרגיש שאני בדרך הנכונה. בפעם הראשונה בחיי אני מגיע לטריאתלון בטבריה ,במסגרת התחרות הזו אני שוחה 1.9 ק"מ רוכב 90 ק"מ ורץ 21 ק"מ.אני משוחח עם המתחרים ושואל שאלות קיטבג ומייד עולים עליי שאני חדש בתחום,אני מעדיף לשתוק. משתדל להיות מרוכז ולחזור על כל השלבים-מה עושים בכל שלב?,לא לשכוח לחבוש את הקסדה,להיות מרוכז ברכיבה כדי לא לעוף מהאופניים,וחס וחלילה שלא יהיה פנצ'ר. אני נכנס למיים עם חליפת השחייה ,קצת קר אבל האדרנלין גבוה,הוראות אחרונות ויוצאים לדרך. האישה והילדים מחכים לי בריצה,אחרי 10 ק"מ אני רואה את אותם ודמעות עולות בעיניי -עוד 10 ק"מ אני מסיים אני אומר ,עוצר נותן נשיקה וממשיך,  לאחר 06:30 אני מסיים מאושר. בדרך הבייתה אשתי אומרת לי שהיא מקווה שנרגעתי ושאני אחזור למוטב,בשלב זה אני מהנהן בראשי ולא מספר לה על התוכניות ל-2010. 07/01 מרתון טבריה 29/01 איש ברזל אילת 05/03 אולטרה 100. שנת 2010 החלה במרתון טבריה ה-33 והשלישי שלי בכלל.באותו יום היה חם,שיננתי לעצמי שצריך לשתות המון ,ולא ללחוץ חזק מדי,בכל זאת בסוף החודש מחכה לי תחרות גדולה. במרתון הרגשתי כמו בשדה קרב,צפירות של אמבולנסים שמפנים רצים שכנראה לא הפנימו שחם שם בחוץ. את ה-21 ק"מ הראשונים רצתי עם ענת כהן-רוכבת אופניים שחצתה את הקוים לתחום המרתונים,אישה מדהימה ברצון וביכולות שלה. בחצי השני הגברתי קצת את המהירות אבל כל זה לא עזר לי ולא הצלחתי לשפר את הזמן משנה שעברה,אבל הרגשתי טוב בסוף הריצה וכבר חשבתי על התחרות שמחכה לי בסוף החודש-איש הברזל.  שסיפרתי לחברים שלי שאני הולך לאיש ברזל באילת ,מי שבתחום טען שאני צריך מאמן אישי כי זו תחרות מורכבת שדורשת המון ידע מקצועי,מי שלא בתחום חשב שאני מטורף שצריך אשפוז דחוף,ושאני באמת במשבר גיל ה-40. שאשתי שמעה על התחרות הזו היא כבר התחילה לדאוג בטענה שזה כבר מסוכן לבריאות ושבסוף אני אגמור,בקשתי ממנה בקשה אחת בלבד שאם אני אטבע בים סוף,או שאתרסק עם האופניים באחת מהירידות מהרי אילת או שאתמוטט בריצת המרתון ,מקסימום שתשב עליי שבעה ואחר כך שתחגוג כמה שרק אפשר-משום מה זה לא הצחיק אותה. מכיוון שאני עובד משמרות רוב האימונים שלי הם בבוקר ולכן לא הצטרפתי לקבוצה מסוימת, מה גם שאני אוהב להיות עצמאי,ויש לי משמעת עצמית גבוהה . האימונים הפכו ליותר ארוכים ומפרכים,יותר שעות אינטרנט וכניסה לבלוגים בתחום ושוב שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה? מה אני מנסה להוכיח לעצמי ולסובבים אותי?האם זה נובע מחסך בילדות?לאחר מחשבות אינספור הגעתי לתובנה מסוימת שבאמת חסר לי משהו,משהו בפאזל שלי חסר והוא הרצון להיות שונה,הרצון להית שייך לקבוצת אנשים מצומצמת ולא שגרתית שעושה דברים שאחרים לא עושים. הרצון שלי לגבור על מגבלות הגוף האנושי ולהגיע למצב שבו הראש מתנתק מהגוף וכל אחד מהם עובד בפאזה שונה,וזה מזכיר לי שבמרתון טבריה השני שלי בק"מ ה-38 הייתי עייף וראיתי רץ לפניי הולך ,טפחתי לו על השכם ואמרתי לו בא נרוץ ביחד עד לקו הסיום,הוא התחיל לרוץ איתי ואז התחלתי לשנן את המנטרה "הראש מתנתק מהרגליים",הבחור התחיל לאמר את המשפט ולאט לאט נוצרה קבוצה של חמישה רצים שאומרת בקול את המשפט הנ"ל עד לקו הסיום. לתחרות איש הברזל הגעתי עם חששות כבדים ופחד שאולי לא אסיים את התחרות,בכל זאת מדובר ב-3.8 ק"מ שחייה בים סוף,180 ק"מ רכיבת אופניים בהרי אילת ובסוף מרתון 42.2 ק"מ .המסלול היה חדש לי,וראיתי את המתחרים שהגיעו שנראו לי מקצוענים עם ניסיון רב,אבל לאחר שיחות עם כמה מהם ומילות עידוד חזר לי הביטחון העצמי. שיצאתי מהבית לתחרות אשתי עמדה בדלת וביקשה "תבטיח לי שאם אתה מרגיש שאתה לא יכול יותר תפסיק את התחרות" מבטיח מבטיח אמרתי ובליבי ידעתי שגם בזחילה על ארבע אני מסיים את התחרות.  יום לפני התחרות אני שוחה שחיית היכרות עם המסלול,הים היה שקט כמו בריכה-לא מה שציפה לנו ביום התחרות,ים גלי שגרם לי כמעט להקיא והתפללתי לא לטבוע. ביום התחרות הייתי ער כבר משעת חצות ולא נרדמתי,כל ההכנות של חצי שנה,אימונים,תזונה,הכל מתנקז ליום התחרות ואתה מתפלל שהכל יעבוד לפי התוכניות. הכניסה למיים בשעה 06:00 עם 66 אנשי ברזל זו הרגשה שאי אפשר לתאר -לחטוף כף רגל לפרצוף זו באמת הרגשה נהדרת,להרגיש שמשהו עולה עליך בשחייה ואתה נדחף פנימה זה גם נפלא ,אבל שאתה אחרון במקצה ולשמוע 300 אנשי חצי מגיעים אליך בשצף קצף זה כבר יותר מדי.  לאחר שעתיים של מלח ומלח אני עולה לאופניים ורוכב אל הלא נודע -180 ק"מ של עליות ,ירידות,רוחות נגדיות,ונוף מדברי משגע -תשע שעות של שכרון חושים,אני מגיע באיזור הדמדומים לנטפים מחליף ביגוד ומתחיל את ריצת המרתון,יש לציין שבמהלך התחרות הפלאפון היה עליי ודיבורית באוזן וקבלתי בממוצע כל חמש דקות שיחת עידוד מכל החברים והמשפחה,מה שדרבן אותי להמשיך ולסיים. בשלב זה אני כבר יודע שאני איש ברזל,את הריצה הזו אני מסיים ויהי מה,זו הייתה הריצה היפה בחיי-ליל ירח מלא ,15 ק"מ ראשונים בנוף מדברי,רק אני והמדבר,בדרך אני עובר מספר רצים ולאחר חמש שעות ריצה אני מסיים את התחרות בזמן סופי של 16:36 שעות. לאחר התחרות אני מבין שבאמת עשיתי משהו שונה,וגדול. התגובות היו נפלאות ,כבר לא קוראים לי קובי אלא "איש ברזל"-מסתכלים עליי במין הערצה,אני מרגיש על גג העולם ,יודע שאין אתגר שאני לא אעמוד בי,זו הרגשה של סיפוק שאין שני לה,שרק מי שעבר את הדרך מכיר את אותה הרגשה. יש גביע ,יש מדלייה אבל נשאר עוד שלב להשלמת הטרילוגיה-מירוץ אולטרה 100 . הייתה לי התלבטות בקשר למירוץ בגלל הפרש של חודש בין שתי התחרויות ומה שהגביר אצלי את החשש הייתה שיחה עם ארז-איש ברזל שסיים את התחרות באילת וסיפר לי ששנה שעברה השתתף באולטרה 80 ,לפי דעתו הריצה הייתה יותר קשה מאיש ברזל ויותר מזה שבועיים אחרי התחרות אולטרה הוא היה בדאון רציני-הקושי של הריצה הוציא ממנו את החשק להתאמן,בכל מקרה הוא החליט שהוא לא משתתף באולטרה הנוכחי. התגובות מהסביבה הקרובה לא עודדו אותי,כולם טענו שאני מטורף שאני רץ 100 ק"מ ועוד אחרי איש ברזל,זה לא הוסיף למצב הרוח שלי, זמן לאימוני שטח לא היה לי והשתדלתי לא לאמץ את הגוף ושקראתי שקרן מרץ (אחת הרצות המובילות בארץ-עוד ישמעו עליה רבות)רצה ריצת שטח 45 ק"מ כריצה מסכמת הבנתי שאני בכלל לא בכיוון. אמרתי לעצמי :קובי הכל בראש אתה בכושר ותעשה את זה" התכנון היה לרוץ את ה-100 עם אוסקר טוזמן רץ "צעיר" בן 73 שמאחוריו שנים של ניסיון במרתונים,טריאתלונים ואולטרה. ביום הריצה הגענו למתחם ,השעה הייתה 01:00 ,באוהל התקבצו פרצופים מוכרים,התארגנות אחרונה,הוראות אחרונות ואנחנו בדרך לעשות הסטוריה-ריצת 100 ק"מ. כבר בתחילת הריצה הבנתי מספר דברים: הריצה הזאת הולכת להיות ריצה קשה מאד לפי הזויות של העליות שהיו בתחילת הריצה. חייבים להיות מרוכזים בכל צעד שעושים ביחוד בשעות הלילה שלא רואים כל כך הדרך. כל הזמן לאכול ולשתות בלי כל קשר לתחושת רעב או צמא. לקראת הבוקר ראינו כבר את המכוניות של החברה של ה-50 ,מחייכים ומעודדים ואנחנו לקראת סיום ה-50 ,בשלב מסוים אני מסכל על הזמנים ומבין שאני ואוסקר בקצב איטי מדי ואין סיכוי שנגיע לסיבוב האחרון לפני 15:30 ,לאחר דיון עם אוסקר אנחנו מחליטים שאני ממשיך הלאה ולאוסקר מצטרף רץ שהתברבר בלילה ובנוסף נקע קלות את הרגל.  בשעה 09:30 אני מסיים 50 ק"מ,חבר טוב-אילן כץ מתקשר אליי ואומר שהוא מגיע עם האופניים ללוות אותי. באוהל אני מחליף גרביים,מורח קצת וזלין ויוצא לסיבוב השלישי,לא חושב על עוד 50 ק"מ אלא חושב רק לסיים סיבוב של 20 ק"מ,מתחיל להיות חם אני משנן לעצמי לשתות כל חמש דקות,אני בשלב עוד שיכולתי לאכול,מאד מרוכז ואז בק"מ ה-65 המלאך שלי מגיע על האופניים. 20 ק"מ הוא ליווה אותי-מסקנה אחת ברורה יש והיא שמלווה בריצה כמו זו הוא חיוני,יש מי שנותן לך קצב ונותן לך בראש כאשר אתה הולך ואת זה הרגשתי טוב מאד ב-15 ק"מ האחרונים שהייתי לבד.  בדרך אני ושחר קליין משחקים במשחק מי עוקף את מי,מחליפים כמה מילים,מעודדים אחד את השני ,בק"מ ה-80 אני נותן לו עוגיית עבאדי ונותן גז. אני מגיע לסיבוב האחרון ובאים לתת לי מדלייה ואני אומר שזה עדיין מוקדםו נשארו לי 15 ק"מ. פה התחילה המלחמה האמיתית שלי מצד אחד אני יודע שזהו אני מסיים את ה-100 זהו אני ענק אבל מצד שני עדיין יש 15 ק"מ והמצב הוא כזה: הגוף כואב זה לא סתם כאבים -העצמות כואבות,הדו ,התלת,הארבע ראשי. אני לא מסוגל להכניס כלום לפה חוץ ממיים. כל ירידה אני חייב לעבור להליכה כי אני מפחד למתוח איזה שריר. ישנן עליות שאני לא מבין מה חשבו להם המארגנים שאחרי 85 ק"מ צריך לעלות אותם? זו הפעם הראשונה בחיי שאני שואל את עצמי למה אני צריך את זה?,זו הפעם הראשונה שהרגשתי שהגוף מתנתק מהראש ולא עוזר לגוף שזועק,מתחנן,ומבקש להפסיק ללא הועיל. אשתי מתקשרת אליי ושואלת מה קורה? אני שדמעות חונקות את גרוני אומר שקשה לי אבל אני כבר מסיים,זהו זה הסוף. אחרי 16 שעות אני מסיים,כולם כבר הלכו חוץ מכמה אנשים שמוחאים לי כפיים,אוסקר מקבל אותי בחיבוק ונשיקה וזה שווה הכל. זהו עשיתי את זה אני איש ברזל ואולטרה 100 ,ניצחתי את הגוף ,הראש הוא זה שניווט,הוא זה שקבע. אני מרגיש על גג העולם-עשיתי את הלא יאומן,אני לא מנוצח,אני יכול לעמוד בכל אתגר שאציב לעצמי.שנת 2010 היא השנה של חיי.  אחרי שבוע אני הולך ומקעקע את שתי רגליי,רגל ימין IRONMAN ורגל שמאל ULTR 100 -סגרתי מעגל. מפה אני ממשיך הלאה ,אני מרגיש שאני צריך להעביר את המסר שאם אתה רוצה אתה יכול-מסר כל כך פשוט אבל מסר שמכיל המון רצון,תעוזה,ואמונה אישית שכל אחד יכול רק אם ירצה. אז למי נשאר לי להודות:לאשתי איילת שסובלת אותי כי אין לה ברירה,לילדים המקסימים שלי עומר ורותם (שלפני שבוע הפתיעה אותי ואמרה "אבא גם אני רוצה להשתתף בטריאתלון" ובימים אלו אני מכין אותה לטריאתלון הראשון בחייה) שגאים שאבא שלהם מביא מדליות ועושה קעקועים. לאוסקר טוזמן שמהווה בשבילי דוגמא שהגיל לא מהווה בעייה למרתונים וטריאתלונים,לענת כהן רוכבת אופניים ורצה מרתונים שנותנת לי אנרגיות כמו פצצה אטומית,לעודד בן חיים מקים קבוצת "אבירי החרמון" ספורטאי בחסד עליון שירוץ את המרתון הראשון שלו בטבריה 2011.  אז שיהיה לכם שבוע טוב ושקט. |
הקשתית
בתגובה על תודה לאמא ואבא
כחולת עיניים 35
בתגובה על שנת 2010 השנה של חיי
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#