נשים הן רגשניות
פוסטים פופולאריים
-
היפה והחנון – מתי תסתכל בקנקן כבר, קהל מטומטם?
24/11/10 | 4385 צפיות
-
"שימו מקדם הגנה"*
27/4/11 | 983 צפיות
-
סייד קשוע לדפי ההסטוריה
2/9/10 | 1691 צפיות
-
הגבר המתהפך בעל כורחו – הגרסה החומלת
28/7/10 | 1068 צפיות
-
אני נגעלת מ"אם תרצו" ואתם?
18/5/11 | 8670 צפיות
-
איה נועה?
2/4/11 | 1157 צפיות
פוסטים אחרונים
- היי דגל ישראל, רוצה להיות חבר שלי? - ביקורת על ה"אח הגדול" 9/2/12
- תודה. יש. אלוהים. 18/11/11
- ד"ר ג'קל וגברת מסתתרת 23/10/11
- לא פחד - התבוננות! 10/9/11
- מכורה פומבית 31/8/11
- יש בטח איזה 50 דרכים לברוח מהתמודדות 20/6/11
היי דגל ישראל, רוצה להיות חבר שלי? - ביקורת על ה"אח הגדול"
שום הרמת גבות, ושום "גם את?!?" ושום "התת רמה הזה?" שמשום מה ממשיכים לזרום לכיווני מדי פעם, לא יגרמו לי להתבייש לעצמי בכך שאני רואה "האח הגדול". בכלל, הייתי מצפה שהיום, בעונה הרביעית, אנשים כבר יציצו בתוכנית ויווכחו בעצמם שמדובר בתוכנית מרתקת, שהיא לא פחות מאשר סדרה תיעודית על הפילוסופיה של הקיום. אלא שבסדרה קונבנציונאלית על הפילוסופיה של הקיום, אתה מצפה לשמוע קריין בריטי מסביר בטון אבהי תיאוריות פילוסופיות או מפרש לך אירועים, ואילו בתוכנית הזו, הקריין הוא אתה. כך שאם א-ת-ה לא רואה את כל התכנים המרהיבים הללו, אולי זה באמת לא שם.
עבורי בכל אופן ההיבטים הקיומיים-פסיכולוגיים-פילוסופיים נמצאים שם בכל רגע ורגע. החל מהרצון להשתתף בתוכנית שמונע בין השאר מצורך בלתי נגמר באהבה, באישורים ובתשומת לב, ועד להתנהלות היום-יומית שמעמתת את המשתתפים עם כישוריהם החברתיים, עם תחושות השייכות שלהם והזרות שלהם, עם הפראנויות שלהם, עם הקנאות, עם הג'וקים בראש, עם האובססיות, וכן הלאה וכן הלאה תכונות אנושיות ואתגרים מסקרנים. (אגב, השלב הבא של האח הגדול, זה לעקוב אחרי מה שהתוכנית עושה לצופים בשידור חי. אותי זה מסובב לגמרי).
בכל מקרה, אחד הדברים שמאפשרים לי ליהנות מהתוכנית הוא שאני מאמינה למשתתפים. אני מאמינה שכל סיפור שהם מספרים הוא נכון בעיניהם. אביבית באמת "מתה על" כל גבר שהיא עושה איתו שיחת נפש. כשהיא אוחזת בידו ולוחשת לו בשיא הכנות שהיא מסוגלת לה "אתה יודע שאני מתה עליך, נכון?" ואז מצמידה אותו לחזה המושלם שלה, היא משוכנעת באותה שנייה שהיא מתה עליו. גם אם המניפולציה זועקת לשמיים, גם אם המתבוננים מהצד הרגע שמעו אותה אומרת אותו המשפט לעוד שני גברים אחרים, גם אם אני מוכנה להישבע שמה שהיא באמת אומרת הוא "תאהב אותי ורק אותי, טוב? הינה קח אותי, חבק אותי, משש אותי, סקסית שאני, אבל תבטיח שתהיה שלי טוב?" למרות כל זה, אני נפעמת לראות איך היא מאמינה לסחרחרה הגברברית שהיא מייצרת סביבה.
אבל לא בגללה התיישבתי לכתוב. להודות על האמת, עודף זמן מסך של אביבית גורם לי להתרוקנות אישית, ואני מאחלת לכולנו את הדחתה הקרובה. יש גבול לכמה שהצופה יכול לקחת חלק בגיהנום הנפשי של המשתתפים. כאמור, סדרה תיעודית בלבד – לכן, תנו לנו בבקשה טעימות ערוכות, ואל תכריחו אותנו לבלוע את הפצעים של המשתתפים לתוכנו. (אני נגד ערוץ 20 אגב... אבל זה כבר סיפור אחר)
אני בכלל התיישבתי לכתוב בגלל ערן טרטר-מה-שמו. כבר בסרטון ההכרות שלו, כאשר אמר שהוא "לא שונא ערבים, אלא מתייחס אליהם כמו לסרטן, כלומר בפחד" חשתי אי נוחות בואך סלידה. נראה לי שאילו מישהו היה אומר משפט זהה על יהודים – ו...וודאי מישהו כבר אמר את זה עלינו – היינו מתקוממים, נבהלים, מתחילים תמרונים צבאיים או משהו.... אבל לומר על ערבים שהם כמו סרטן זה משום מה נחשב לנורמאלי בארצנו הלא בריאה. וכשזה יוצא מפיו של תכול עיניים חתיך כמו ערן, איזו כוונת זדון בכלל אפשר לייחס לו, הרי הוא מגן עלינו. טוב שהוא חושב שערבים הם כמו סרטן, אחרת לא יכול היה להגן עלינו מפניהם. הרי אילו היה אומר על ערבים שהם בני אדם כמוהו, היה מושך את הקרקע תחת המקצוע שפרנס אותו ב-12 השנים האחרונות - מקצוע ביטחוניסטי כלשהו, סודי ויוקרתי בארצנו, הלא בריאה כמו שאמרתי.
ואותו ערן, יצור יפה אך אטום משהו ומעורר חשד, מספר בפרק של אתמול, כי ישב לו וחשב, מה באמת חסר לו בבית האח הגדול, "בית כל כך חשוב בישראל" לדבריו, והגיע למסקנה שמה שחסר לו הוא, באופן טבעי, דגל ישראל.
פי נפער בתדהמה. כאילו, ב-א-מ-ת?! זה מה שחסר לך? לא אהבה... הורים... חברים... טלוויזיה... בובה מגיל 4... זֶמֶר ישן ואהוב... דווקא ד-ג-ל?? איש ממשתתפי האח הגדול עד כה, פטריוט ככל שיהיה, והיו פטריוטים - גאים קולניים ויודעים יותר טוב - אך איש מהם לא ביקש דבר שקשור ללאומיות בעודו יושב תקוע בבית, מופשט מחברים הסחות דעת ואהבת אמת, חשוף לעיניי המצלמות, ומשווע לשקט (לסלביות ולמליון ש"ח). אולי כי התוכנית איננה עוסקת בתכנים לאומיים, היא עוסקת בטבעם העמוק של בני האדם. היא עוסקת במשחק חברתי אכזרי שבו אנשים מתמסרים ל ומתאהבים בקול נטול גוף שמדבר אליהם מהמיקרופון.
נו שוין. דגל הוא לא קיבל. אך מסור ומוכשר שכמוהו, ישב ושקד על ת-פ-י-ר-ת דגל מבדים שגזר, ביראת כבוד של איש דת לכלי קודש. משסיים לתפור, תלה למראשות מיטתו דגל ישראל לתפארת. ואל תראו אותו ככה, יש לו ידיים טובות זה. בטח היה עושה עבודה נקייה שם ב... – לא חשוב. אבל כאן רק מתחילה ההזייה. בסצנה הבאה רואים את ערן שרוע על מיטתו כילד משועמם באחד מימי החופש הגדול, ועוקב באצבע כמהה אחר מתארו של מגן הדוד. ממש כמו שדייר אחר, דודו, היה שולף את תמונת אשתו, עורג אליה ומנשק אותה מדי פעם, כך ערן מלטף את הדגל ומשתדל לשאוב כוחות מאותם שני משולשים כחולים תמימים, אותה צורה הנדסית מושלמת, אותו סמל עתיק לכל מה שתרצו על הטווח שבין יהדות לציונות. נוגע ללב?
מממממ..... מטריד לטעמי. כמיהה לדגל נראית לי כמו כמיהה לרימל. זה חפץ, ריבונו של עולם.
אך הינה עוד סצינה. ערן שוכב במיטתו מדוכא ומותש. דמעה בזוית עינו. אביבית, בצמאונה הלא נדלה לתשומת לבו, נשכבת עליו מלוא חזה ומבקשת לנחמו בליטופים אגרסיביים. כעבור דקות שניהם ישובים על רצפת השירותים, כאשר ערן ממרר בבכי, ומפרט את המונולוג הבא:
"אני מרוקן... אני לא מבין מה חשבתי לעצמי (כשבאתי לפה)... אני כל החיים עזרתי לאנשים, אני תרמתי למדינה, לא עשיתי כלום בשביל עצמי. חשבתי שאני אבוא לפה ואעשה הכול בשביל עצמי, אז יהיה לי טוב, אבל אני לא עוזר לאף אחד... לא תורם לאף אחד... (אביבית: אתה תורם פה לאנשים, אתה עוזר לי)... אני רוצה לתרום למדינה... (אביבית: תרמת 12 שנה למדינה, זה המון)... אבל לא טוב לי פה, שאני קם בבוקר ודואג לקפה ולאוכל ומתעסק בשטויות, אני לא יכול להסתכל על הדגל, אני מתבייש... במקום לעזור. תמיד אמרתי, כשאנשים היו מתייעצים איתי, שאם אתם רוצים לבחון כמה אתם רלוונטיים, אז תנסו לדמיין שמחר בבוקר פתאום אתם נעלמים ואז תראו כמה אתם חסרים לדבר שאתם חושבים שאתם תורמים, וכל החיים כשניסיתי כל לילה את המחשבה הזאת, אז באמת הייתי חסר, גם בתפקיד שלי, גם באוניברסיטה, גם בעיר, וגם עם חברים, וגם עם אנשים שהם נעזרים בי, הייתי ממש חסר... עכשיו פתאום אני נעלם...אז מה? אז כולה צבע על הלוח?... אחרי מלחמת לבנון השניה, זו הייתה שנה קשה, שכל הצבא במשך שנה כולל שישי שבת לא הייתי יוצא הביתה, שנה שלמה, (כאן הבכי מתגבר) והייתי כל כך טוב עם עצמי, ועכשיו אני מכין קפה, אני מכין תה..."
[סוף סצנה]
סופר מחונן לא היה מצליח להעניק לנו את המונולוג המדהים הזה של אדם שנפגש לראשונה עם הריקנות שלו, ועם כשלונה של הדרך שאיתה בחר להתמודד עם ריקנות זו כל חייו. ערן פגש שוב את אותו חור בנשמה שעליו כתבתי לפני כמה פוסטים, אותה תחושת אָיִן מצמיתה שגורמת לאנשים לברוח למקומות ממקומות שונים כדי לא להרגיש וכדי לא לסבול. אני סותמת את החור שלי בטלוויזיה ובאינטרנט, ערן סותם אותו במדינת ישראל.
ערן מרגיש חוסר משמעות קיומי. חוויה מוכרת. כדי לברוח מתחושה קשה זו הוא נהג לשכנע את עצמו כ ל ל י ל ה שהמשמעות לחייו טמונה בנחיצותו לאחרים, והוא מצא לו מטרה נהדרת להתמסר לה, אבן שואבת של צרכים: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והינה לאלתר ועד להודעה חדשה הוא נחוץ, בכל רגע ובכל שעה. שנה שלמה יכול היה להרגיש נחוץ הודות למלחמת לבנון. איזה אבסורד. מלחמה טובה... טוב שיש עיתות מלחמה כדי שיוכל האדם להרגיש שיש משמעות לחייו. אבל כעת, כאשר הוא שרוי כאחד האדם, בבית שקט שאין לו שום הזדקקות אליו, נזכר ערן שכאשר אין בו צורך הוא שוב נפגש בריקנותו האנושית, וכאשר מתרחש המפגש הקשה – או אז הוא שונא את עצמו, מתבייש על כך שכל דאגתו בהכנת קפה ותה.
אח... לבי לבי לו, לערן היקר, שברור לי שלא יוכל להבין את עומק החוויה שעבר בבית האח. התעסקות בהכנת קפה ותה, ושהיה בבית האח הגדול, אין כמוהן כדי להזכיר לך שאינך אלא איש קטן, בריאה בודדת בין אין ספור בריאות. לעיתים מזדקקים לך ולעיתים לא. השאיפה לחוש משמעות דרך צרכיהם של אנשים אחרים היא שאיפה עקרה, כיוון שהיא תלויה לחלוטין באנשים אחרים, ואין בה שום הכרה בקיומך שלך הבודד. קיום שהוא עצמו זקוק לאחרים. בעוד אתה עמל להשביע את צרכיהם של האחרים, אתה שוכח שבעצם גם אתה זקוק להם באותה מידה. אולי דווקא בהבנה הזאת, שאנחנו נותנים מחד, אך באותה מידה עלינו לבקש, טמון האיזון הקיומי.
ערן לא מבקש. הוא אביר בעיני עצמו. בודד ומעניק, ומרחף מתוך פנטזיית התרומה למדינה. לכן במקום להתחבר לאנשים, הוא מציל אותם. במקום לבכות להם ולפתוח את הלב, הוא בוהה בדגל ומזדקק לו. לדגל. זה בסדר להזדקק לדגל, כי הדגל לא רואה את ההזדקקות שלך.
המפגש שלי עם ערן הוא מפגש מטלטל. אני רואה את המשותף לנו – ריקנות קיומית. ומאידך מבוהלת מן הבחירות ההפוכות שעשינו. אני בחרתי בבני אדם, בטיפול נפשי, ברצון להתקרב ולבקש עזרה, בחיפוש אחר כוח עליון, ואילו הוא מקדיש את חייו, ואולי מקריב את חייו, ואולי הורס חיים של אחרים, למען הדגל. |
תגובות אחרונות
-
איציקתירוש
בתגובה על היי דגל ישראל, רוצה להיות חבר שלי? - ביקורת על ה"אח הגדול"
-
מדקדקת בקטנות
בתגובה על אני נגעלת מ"אם תרצו" ואתם?
-
איה שדה
בתגובה על תודה. יש. אלוהים.
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני מקפידה לא להוציא על זה כסף :) חצי שעה חינם מספיקה לי כדי ליפול לפעמים על פנינים.
אני מאמין באמונה שלמה שלהיות שרוט בחינניות זה הרבה יותר שווה מלהיות פלגמט נורמאלי.
כדברי מורי ורבי מאיר אריאל בעל הנס:
"מה, אני לא נורמאלי להיות נורמאלי?!"
אבל לצערי אני כנראה יותר קרוב לפלגמטיות מאשר לחינניות....
:) אני מבינה מה את אומרת, אבל אז זה אומר שאת מוותרת על חייך לטובת התבוננות יומיומית בחיים של אחרים. זה כל כך ממכר, שאת שוכחת לגמרי מי את ומה את, מתנתקת כליל מעניינייך שלך. לא יודעת להסביר, ראיתי קצת מצלמות באינטרנט באחת העונות, אבל זה עשה לי פיזית לא טוב וזה בדרך כלל היה ברגעים שהיה לי רע מאוד בתוכי.
את מזועזעת?! והילדים שלך מזועזעים?!
:)
הזעזוע שלך מזכיר לי את הבהלה של אמא שלי מטכנולוגיה חדשה. כל פעם מחדש צריך לשכנע אותה שהטכנולוגיה החדשה יכולה להיות ממש טובה, ושזה שעד עכשיו כולם הסתדרו בלעדיה לא מעיד על כך שהיא מיותרת.
שבי ותראי כמה פרקים ברצף, ואחר-כך כשתביני על מה אני כותבת תסבירי לי בפירוט ממה את מזועזעת.
אני שמחה שאת מכבדת אותי למרות תחומי העניין הדקדנטיים שלי.
רק שתדעי לך שבעיניי העונה הקודמת הייתה משעממת-טילים. ואף שצפיתי בכולה, התמרמרתי על כל פרק. כאילו חיכיתי שכבר יהיה מעניין אבל זה לא קרה. העונה הזאת הרבה יותר מעניינת בעיניי. ללמדנו שוב שעל טעם ועל ריח.. את יודעת.
לדעתי המילה מציצנות אינה עומדת בפני עצמה. אנשים מציצים איפה שמעניין. אנשים מציצים על דברים שאחרים רוצים להסתיר או רגילים להסתיר.
אני לא מתחברת למילה הזאת שנאמרת בדרך כלל בכעין יריקה, כאילו במקום להגיד: תתביישו לכם.
אין לי משהו אינטליגנטי לומר מעבר לזה. :) אשריך שאינך מחובר לטלוויזיה בכל מקרה.
:) תמיד שמחה להסכים עם אנשים.
:) אולי בעתיד תגלי בו יותר מניצוץ קטן של אנושיות. נחיה ונראה. :) אולי אני עוד אתבדה.
איננו מסכימות. ההנחה שאת כן מאתגרת אותי ואילו צפייה בטלוויזיה אינה מאתגרת אותי אינה מקובלת עליי.
כרגע האינטראקציה בינינו היא בעיקר ויכוח, נטול רגש. גם אם יהיה פה רגש הוא לא יהיה מכוון אלייך אלא למה שאני מדמיינת שאת, כי אני לא רואה אותך, לא מכירה אותך ולא חשה אותך. במובן הזה המימד האינטרנטי הוא מימד נכה, שמגן על המשתמש בו מהמציאות. את יושבת מול המחשב ומדמיינת שאת פוגשת אנשים שלמעשה אינך פוגשת כלל.
בטלוויזיה בכלל ובריאליטי בפרט קורה משהו מאוד דומה, רק הפוך. אתה רואה את הבנאדם, אך אינך באינטראקציה איתו.
אלו, בעיניי, שני צדדים של אותה מציאות - בדידות של היושב מאחורי המסך.
בשני המקרים, גם האינטרנט וגם הטלוויזיה מעוררים בי רגשות ושולחים אותי לטייל בתוך נפשי. אני לא רואה הבדל בין שני המדיומים.
אני מצטערת שנעלבת. זו לא הייתה הכוונה. התכוונתי שמה שאתה רואה כבעיה, אני לא רואה כבעיה.
בעיה שלי? נו אני כעת מבין עם מי יש לי הכבוד...
תישארי את כאן - אני הולך לערוץ אחר... (או לקיבינימאט - לאן שתרצי. כאן כבר לא אהיה)
לא ממש צופה באח הגדול.
אבל הבת והאשה, שקוראות לי אגב "סנוב" בהקשר זה, מעדכנות אותי. ומדי פעם קוראות לי: "בוא אתה חייב לראות את הקטע הזה!"
לאביבית נדמה לי יש לקרוא: "השיפוצניקית". אחת שכנראה שיפצה חלק ניכר מאיברי גופה בעזרת קרנות סיוע ישראליות ובינלאומיות, וגם את המציאות היא משפצת לפי הצורך או פעמיים ביום אחרי האוכל.
בנות ביתי אינן מלאות את עצמן בשיקולי מוסר האם ראוי או שמא לא ראוי מה שנעשה ומצולם בבית האח הגדול.
הן פשוט נהנות מזה וזהו. אני פשוט מקנא בהן על כך, וזהו.
לו יכולנו גם אני ואת פשוט להנות ממה שעושה לנו טוב, ולברוח ממה שעושה לנו רע- החיים היו מושלמים לא?
כלל גדול לטירון בצבא: "נותנים לך? קח! מרביצים לך? ברח!"
למה לחפש צידוקים מוסריים, או פלוסופיים, או פסאודו פילוסופיים פלצניים למעשינו?
למה לשפוט את אביבית? הרי היא חתולה שורדת, לא?
למה לשפוט את ערן? הרי גם הוא חתול שורד. רק בלי הציצים.
ואפרופו חייל בטירונות וכללים פשוטים:
ערן מגיב עכשיו להתניה שמקבל כל חייל וכל מי שעובד בשרותי בטחון: נאמנות לסממנים ולססמאות לאומיים.
הדגל הוא סממן וסיסמא מובהקים - אתה חייב להיות נאמן למולדת שמסומלת על ידי הדגל. זה כל יעודך, זו תכליתך, ובלעדיה אתה חסר משמעות. אתה נדרש (לא מתבקש!) להקריב את חייך ולעשות מעל ומעבר למצופה ולטורטית, כדי להגן על אזרחים תמימים, גברים נשים וטף הישנים עתה את שנתם מתוך בטחון בצור ישראל ובשומר ישראל - שזה אתה.
24/7 של פמפום כזה - עושים את העבודה. ויש עוד כמה מנגנונים דומים שעובדים עליהם במודע ושלא במודע: למשל גאוות יחידה. מסתבר שזה לא סתם פלצנות, מחקרים מוכיחים שחיילים קמים ומסתערים למרות יצר ההישרדות הקורא להם להישאר לשכב מאחורי מחסה, גם בגלל מחוייבות לדימוי של היחידה אליה הם שייכים. מחוייבות שניטעה בהם באופן קונסיסטנטי לאורך שנים. אני מכיר את זה מעצמי ומחברים קרובים מאוד.
ואז יום אחד משתחררים והולכים לאזרחות. בום - ריקנות.
רק חלק מאתנו מבינים זאת בדיעבד, ורק לאחר זמן לא קצר של ניתוק.
ערן פתאום נותק מהמנטרה שלו. כבר לא מפמפמים אותו בשליחות. וכיוון שלא היו לו מטרות אחרות וגם לא תירגל לעצמו יכולת לייצר כאלו - הוא נותר מרוקן.
והערת אגב, עם ובלי קשר:
כולנו משליכים את החוויות והשקפת העולם שלנו על אחרים.
פעם ניסח זאת איש חכם כלשהו באמירה: "אנשים חושדים באחרים את שהם יודעים על עצמם"
רוצה לומר: הגישה שלך להאמין לכל מה שאנשים אומרים בשידור חי באח הגדול נובעת מכך שאת עצמך אומרת אמת.
ואני - לאנשים ברחוב אני מאמין לרוב,
אבל בדיירי האח הגדול? אני חושד בכולם, עד האחרון שבהם. חושד שהם מודעים בכל רגע למיקרופון, למצלמות ולשופטים הצופים בהם. חלקם כותבים ומביימים את עצמם בזמן אמת, וחלקם באו עם כמה מונולוגים ותסריטים מוכנים מהבית.
עבור כולם - הכל שואו, המיליון שקל + חשיפה תקשורתית + הזמנה לאירועים למשך כשנה על תקן "סלב" זמני, שווים הכל. לא אכפת להם שישמיצו אותם, יראו אותם עירומים גם נפשית וגם פיזית, ויבינו כמה הם רדודים או מטומטמים או דפוקים בשכל, כל עוד מאייתים את שמם נכון.
(ואגב תכלית רצון להיות קיים, וריקנות - תבואי לבקר אצלי בבלוג... ואל תשכחי להצביע בעבורי!)
מסכימה עם כל מילה שכתבת.
זה לא היררכיה פרטית שלי כלל.
האם אין הבדל כשאני משוחחת איתך ואנחנו מאתגרות אחת את השניה רגשית ומנטאלית. וידוע בכל מחקר חברתי שדיאלוג בונה חשיבה ומפתח את הניורונים ואת יכולתך להעמיק לבין לשבת בפסיביות ולחיות את רגשותיהם של האחרים?
אם אנחנו לא מסכימות על זה, אז אכן אין בסיס לדיון בכלל. ואת צודקת לגבי תפיסת חייך.
המחשבות והרגשות שלי פעילים תמיד. גם ובעיקר כשאני רואה טלוויזיה. וגם על זה כתבתי פוסט
http://cafe.themarker.com/post/2145685/
(חצי פוסט, החצי השני מדבר על מושג ה"הצלחה" בטלוויזיה).
הירארכייה שאת עושה בין טלווזיה, לאינטרנט, לקריאת ספרים, למניקור, לשיחה עם חברה וכו', היא הירארכייה פרטית שלך. לא שלי.
בוודאי שכן בעיקר כשאת זוכרת להרגיש רגשות שלך ולא של האחרים , זה גם מעניין יותר:))
יקירתי, קראי נא את הפוסטים האישיים שלי ותגלי עד כמה אני נאבקת בדחפיי העמוקים להתנתק לתוך הטלוויזיה והאינטרנט. אילו יכולתי לחיות את חיי 16 שעות ביממה, וודאי היייתי עושה זאת. הקיום כבד עליי.
ואגב, אם את חושבת שהריאליטי גרוע מן הפייסבוק והקפה-דה-מרקר, את טועה.
הישיבה פה והתגובות לתגובות על הפוסטים שלי הן כמו הירואין בשבילי. נעים וממכר וכרוך בבדידות הרסניח. את יודעת כמה קשה יהיה לי לקום מפה עכשיו?!
:) אני רק בנאדם.
ערן הצהיר על עצמו הרבה דברים מוזרים ומאיימים, ואת יודעת מה זה מזכיר לי?
יש עכשיו בדיחה שמסתובבת בפייסבוק שבה מראים איך כל מיני אנשים תופסים את עצמם, איך החברים שלהם תופסים אותם, איך אמא שלהם תופסת אותם, ומה הם באמת עושים.
למשל
ראיתי כמה גרסאות של הדבר הזה על בעלי מקצוע שונים. מה שיפה הוא שתמיד יש פער בין איך אתה תופס את עצמך, ומה אתה באמת עושה. ואתה תמיד תופס את עצמך כמוביל ומשנה עולם, בשעה שאתה עושה עבודה שחורה ולא זוהרת. לדעתי, ערן תופס את עצמו כמשהו הרבה יותר חזק מתוחכם וערמומי ממה שהוא. ומה שהוא באמת זה אותו נער חסר אונים שהתפרק בשירותים וגילה שהוא לא מסוגל לתפקד בבית כשכל מה שיש לו לעשות בו הוא להתקיים ולחיות עם בני אדם.
אני חושבת למשל שכאשר הוא ישב עם קותי ואמר לו איך "בהתחלה הוא חשב שקותי מייצג בעיניו את הישראלי המכוער וכל מה שרע במדינה" הוא באמת חשב שהוא מתנצל, ולא הבין מה גרם לקותי להיעלב.
חוסר טאקט כזה ועיוורון חברתי לא ראיתי כבר הרבה זמן. ועוד בשם הכנות.
מסכן, מה את רוצה...
סליחה? מה קשור תמיר לא הבנתי.
א-פרופו תמיר - אם הוא מנצח אני צנצנת. זה מאוד חמוד שהוא יודע להתוודות על כך שאין לו עמוד שדרה. אבל בסופו של יום - אין לו עמוד שדרה.
תודה.
נכון? :) תודה על התגובה.
צר לי שאינני שותפה לסלידתך מהטלוויזיה של היום. אני זקוקה לטלוויזיה מבדרת.
כבודן של תוכניות החדשות, התחקיר וההשכלה מונח במקומו. בסופו של יום, פעמים רבות מה שנחוץ לי הוא התנתקות - איש מחליק על בננה, אם תרצה, עוגת קצפת בפניה של אישה מתנשאת - משהו דבילי.
תוכניות ריאליטי מציעות אקשן, מתח ומשחקים שכל צופה יכול לקחת בהן חלק וירטואלי מבלי בעצם להשתתף בהן.
(ברור שעדיף שכולנו נצא מהבית ונשחק זה עם זה, אבל זה כבר סיפור אחר.)
כל המטענים התרבותיים שאתה שם על הטלוויזיה ושאתה מצפה לקבל ממנה הם, בעיניי, סוג של הבעיה שלך.
sorry....
נראה לי שאתה צודק... ולא במקרה הם מתחברים השניים הללו.
אני אחרת ממנו, אבל אני גם בנאדם שמפנטז לפעמים על חיים בבית האח הגדול - אתה יודע, שיראו כמה אני נהדרת... ;-) ואח"כ עוד ישלמו לי על זה... משהו בי אומר לי שזה פשוט ל-א הדבר הנכון לעשות בחיים.
כאמור, אני מאמינה לו. הזיוף שלו הוא חלק ממנו. הוא לא מודע לו. וזה מה שמרתק בעיניי.
אבל אם אתה לא קונה, אל תקנה.
אגב, האם ההערה שלך על ה"התפרקות כמו ילדה עם קוקיות" מרמזת על כך שאתה לא מאמין שגבר-גבר יכול להתפרק? האם אתה אינך מתפרק לעיתים "כמו ילדה עם קוקיות"?
לא מקבלת את הפרשנות שלך על ערן, אם כי היה לי מעניין לקרא אותה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.
מכירה את זה שהכותב כותב מתוך עצמו ? אז בעיני מה שכתבת מעיד יותר עליך, על מי שאת, על העיניים החומלות שלך, מאשר על מה שקרה שם בפועל, ועל המניעים האמיתיים של ערן.
אני אשקר אם אגיד כאן שלא התרגשתי כשצפיתי בהתפרקות הזו שלו, וכן, אפילו בכיתי. עם דמעות.
אבל מנקודת השיפוט שלי, ערן הוא ערמומי, מניפולטור מתוחכם (במובן השלילי של המלה), ואני לא שוכחת לו את הדברים שאמר ב"תעודת הזהות", בה העיד על עצמו שהוא "שולט במוחות" של אנשים, אשף בתימרון ויודע להפעיל מניפולציות כדי להתחבר עם כל אדם על מנת לשכנע אותו להשפיע עליו.
כמו כן, מעבר להצהרתו שהוא שונא ערבים, הוא הוסיף שבעיניו אדם שהוא שמאלני הוא פשוט חולה, כזה שיש לרפא אותו ממחלתו. הוידאו של "תעודת הזהות" עדיין זמין לצפייה במאקו, את מוזמנת להיזכר: היו שם בעיקר משפטים שמעידים על טיפשות, התנשאות, צרות אופקים, בערות וגזענות חמורה.
מדובר בטיפוס שיודע מה שהוא עושה, הוא מודע למצלמות ולהשפעה של כל מהלך שהוא נוקט בו על הצופה, הוא בשליטה מלאה, מחושב עד כדי כך שזה כבר מפחיד, הוא פגום, משהו אצלו פשוט לא בסדר, על גבול חולה נפש, את רואה את המבט הקר והבוחן שלו, ואת מבינה שיש לך עסק עם פסיכופט.
רוב מעשיו ואמירותיו היו בעלי אינטרס, הוא לא אמיתי בשיט, למשל מה שהוא אמר בחדר האח על ההנאה שלו מכוס קפה, ובוודאי המהלך המבריק שלו עם הדגל, שחסר לו בבית האח, ובכך שהוא תפר דגל , כמו פוליטיקאי מיומן, הוא בפירוש ניסה לגייס קולות של צופים ציונים ולאומנים כמותו להצבעות.
מוזר שלא ציינת בפרק הזה את סער. מלה אחת לא כתבת על השיח המעניין, והאינטליגנטי שהוא הוביל בחצר, כזה שנדיר לראות בפריים טיים, שיחה מאלפת, הצטערתי שהיו רק כמה דקות ולא יותר, כי אני מניחה שבזמן אמת היא התקיימה באריכות, לפחות שעה, ואנחנו הצופים זכינו רק לנתח זעיר ממנה (אין לי זמן לערוץ עשרים, אני עובדת במשרה מלאה). את יודעת מה, הייתי רוצה שיעלו למקו את השיחה במלואה, את כל מה שהלך שם, שעה או יותר, ויקדישו לה וידאו, כי זה חשוב ומרתק והיו אלה דברי טעם, שנוגעים לכולנו, שראויים שהישמע ולקבל חשיפה, במקום המניפולציות המאוסות של ערן, שמשום מה הצליחו לעבוד אפילו על צופים רגישים ואינטיליגנטים כמוך.
ההתפרקות שלו מזוייפת, כך אני חושדת לפחות, והריקנות שהצעת כאן, והבדידות שדיברת עליה היא נחלת כולנו, היא חלק אינטגרלי מהקיום, כן , גם של ערן, אבל לא מגיעים לו כל יתר דברי החסד שלך, כי אחרי הכל, מדובר בשחקן מאוס ונטול אותנטיות , שלצערי, מצליח להפעיל ולהערים על צופים תמימים וטובי לב מסוגך.
אכן יש באח הגדול מסרים שמעבר לבידור נטו.
טרם קראתי מעבר לפסקה הראשונה, אני מדביק כאן את הקישור הזה.
אחזור מאוחר יותר להתעמק במה שכתבת, ולהגיב לגופו של עניין.
האח הגדול: הבאנילות של הרוע