שלא לטובתו ולא לטובת העם כולו נגרר צה"ל לאחרונה אל תוך המערבולת הפוליטית בישראל.
הדת בישראל היא עניין פוליטי לכל דבר. בכנסת יש ייצוג לפחות לשלוש מפלגות שעיקר המצע שלהן הוא צביונן הדתי, וגם מן הממשלה לא נפקד מקומן של המפלגות הדתיות.
בישראל מעולם לא היתה הפרדה בין דת למדינה, ואין סיכוי שמצב זה ישתנה בעתיד הנראה לעין. כיוון שכך, כל עניין שבדת הוא ממילא גם עניין פוליטי.
הסערה האחרונה היא בשאלה האם ניתן לאלץ חיילים חרדיים להאזין לשירת נשים בארועים צבאיים כאלה ואחרים.
מאז ומתמיד מקובל לחשוב שקיימת הפרדה מוחלטת בין הצבא לבין המערכת הפוליטית, ואין ספק שזה גם המצב הראוי. למעשה ולמרבה הצער, הפרדה שכזו מעולם לא היתה קיימת הלכה למעשה.
אפילו ההחלטה שצה"ל הוא צבא הצועד על קיבה שמלאה אך ורק במזון כשר היא החלטה בעלת משמעות פוליטית ברורה, גם אם ניתן להצדיקה בנימוקים כלכליים ואפילו בטחוניים כבדי משקל. שהרי ברור לכל בר דעת שלא ניתן להחזיק בכל יחידה צבאית שני מטבחים נפרדים: לשומרי כשרות ולאחרים. המציאות הפוליטית הכתיבה את המצב הקיים שבו הספקת מזון כשר תהיה תנאי בל יעבור לקיומו של שרות חובה שיחול על כל אזרחי המדינה. מסיבה זו הפתרון של בלעדיות המזון הכשר הוא הפתרון היחיד המתקבל על הדעת, אם אין אנו חפצים לקיים כאן שני צבאות נפרדים. עם זאת אסור לשכוח כי ההחלטה להזין את חיילי צה"ל אך ורק במזון כשר, היא החלטה שגם אם היא מוצדקת לחלוטין, היא החלטה פוליטית לכל דבר.
מעבר ובנוסף לעניין המזון הכשר, אני סבור שאסור לפגוע בזכות חיילי צה"ל לחופש דת, וזכות זו כוללת כמובן מאליו גם את החופש מן הדת. כל חייל וחיילת רשאים להאמין או לא להאמין כהבנתם, ועל רשויות הצבא לאפשר לכל החיילים לעבוד את אלוהיהם כרצונם, או להמנע מזה אם אינם מגלים עניין. יש לברך על כך שבכל מחנה צבאי יש בית כנסת לשימוש החיילים המעוניינים, ואני מקווה מאד שהצבא מצא פתרונות חיוביים גם למען חיילים בני דתות אחרות.
כשם שהצבא מחוייב לספק לכל חייל ללא תשלום את צרכיו החמריים הבסיסיים ביותר, כמו לבוש, מזון, טיפול רפואי וכיו"ב, כך על הצבא לספק לכל חייל המעוניין בכך גם את צרכיו הרוחניים הבסיסיים ביותר, כגון אפשרות לקשר עם איש דת בר סמכא (רב, אימאם, כומר וכד').
אין ספק שמתן אפשרות לכל החיילים לספק לעצמם ובכוחות עצמם את אותם הצרכים הדתיים שהם מעבר לצרכים הבסיסיים, הוא בבחינת תשובה הולמת לצורך רוחני חשוב, ומן הראוי שהצבא לא ישים בפני חייליו מכשולים שאינם חיוניים לתפקודו השוטף כצבא.
כאשר חייל מסרב לשמוע שירת נשים מטעמי דת, איני רואה כל הצדקה לכפות עליו לעשות זאת, אם הדבר אינו נדרש מבחינה מבצעית ואינו פוגע בהכשרתו הצבאית. קשה להעלות על הדעת מצב שבו האזנה לשירת נשים תהווה כורח מבצעי. כפיה אנטי דתית כמוה ככפיה דתית. כשם שהצבא אינו מכריח חיילים לצום ביום הכיפורים אם אינם מעוניינים לעשות זאת, כך לא יהיה זה מוצדק להכריח חיילים להאזין לשירת נשים כאשר הדבר נוגד את השקפתם הדתית.
דברים דומים במדויק ניתן לומר גם על כך שהצבא מאלץ את חייליו להשתתף בכל מיני "מסעי התעוררות" המאורגנים על ידי הרבנות הצבאית. כפיית חיילים להשתתף בשיעורי דת כאלה ואחרים הינה בגדר כפייה דתית מובהקת, ואינה פחות רעה מכפיית חיילים להאזין לשירת חיילות. כפייה זו נמשכת בצבא כבר שנים רבות. יש לקוות שיום אחד יאזור הצבא אומץ, ויטיל וטו על כל גילויי הכפיה המיותרים, בין אם מדובר בכפייה דתית ובין אם בכפייה אנטי דתית.
אם במקום שהחיילים הדתיים יחוייבו לשמוע שירת נשים הם יתבקשו לדוגמה להחליף באותן שעות את חבריהם החילוניים בשמירה או בפעילות צבאית אחרת, זה יהווה פתרון הוגן לטובת שני הצדדים, וגם לטובת הצבא. ועל פי אותה שיטה עצמה, אם חיילים חילוניים ישוחררו מ"מסעי התעוררות" או משיעורי דת שאינם מעוניינים בהם, ויחליפו לשם כך בפעילות את חבריהם הדתיים, שיחפצו להשתתף באותם ארועים, גם זה יכול להיות פתרון הוגן לטובת כל שלושת הצדדים.
במשך שנים רבות שרתתי במילואים כלוחם, ומעולם לא התעוררה אצלנו ביחידה בעיה או קושי לשבץ חיילים דתיים במשמרות שיאפשרו להם להשתתף בתפילות. עם רצון טוב ונכונות לויתורים במקום שהדבר אפשרי, ניתן לפתור את כל הבעיות בהסכמה הדדית וברוח טובה. מה שחשוב מכל זה שתהיה סימטריה, וכי לאף אחת מתפישות העולם המכובדות האלו לא תהיה עליונות על רעותה, ולאף חייל לא תהיה תחושה שרק הוא נדרש לויתורים.
לשירת נשים אפשר להאזין ואפשר שלא להאזין. אך להצעות החדשות המועלות לאוויר חדשות לבקרים, כמו הדרישה שתהיינה הסעות צבאיות נפרדות לשני המינים, יש להתייחס כמו אל דרישה להקים בכל מחנה מטבחים נפרדים: כשר לדתיים ובלתי כשר – לחילוניים.
רק סימטריה בגישת הצבא אל שתי הרעות החולות האלו – כפיה דתית או כפיה אנטי דתית, תאפשר התנהלות צודקת ונכונה של המערכת הצבאית, ותמנע סערות פוליטיות מיותרות גם בצבא וגם מחוצה לו. סימטריה שכזו, מוקפדת ובלתי מתפשרת הנה תנאי בל יעבור לרפוי המחלה הממארת הזו.
הפתרון המוצע במאמר זה הוא פשוט, ברור וניתן ליישום על נקלה וללא זעזועים מיותרים של המערכת הצבאית על כל חלקיה. כל מה שנדרש מן הצבא הוא לגלות נחישות להשגת המטרה החשובה של הפרדת הצבא מן הפוליטיקה.
על הצבא לאפשר לכל חייל לנהל את חייו הרוחניים על פי השקפותיו האישיות, ולוודא שלגורמים פוליטיים מכל סוג לא תהיה דריסת רגל שתחייב חיילים להחשף להשפעות פוליטיות מכל סוג שהוא. כפייה דתית, בדיוק כמו כפייה אנטי דתית, היא הכנסת שיקולים פוליטיים להתנהלות הצבא, ומצב שכזה אינו בריא כלל ואפילו מזיק.
דומני שהקלקולים שמחלחלים לאחרונה אל תוך הצבא, וגם אלה שהכו בו שורש לפני שנים רבות, ניתנים עדיין לתיקון, בדרך של קבלת החלטה נחרצת וחד משמעית. ההחלטה הנדרשת תקבע כי דין שיקולים פוליטיים כבסיס חוקי להתנהלות הצבא, יהיה כדין ערוב של חלב עם בשר. היינו משהו מוקצה מחמת מיאוס. אם הצבא לא ישכיל לעקור את הגידולים השוטים האלה מן השורש – המצב רק ילך ויחמיר.
עודד אל-יגון |