חודש שלם שאני חושב על הפוסט הזה, מנסה להחליט אם יש לי משהו חדש לומר בעניין, מתלבט אם יש לי את הזכות להחליט מה טוב ומה רע, מפחד שכל הביקורת הזאת רק מזינה את המפלצת הזאת שנקראת 'ריאליטי'.

בהתחלה חשבתי שזה לגיטימי, סוג של גילטי פלז'ר שמאפשר לכולנו לכבות את המוח בסוף היום, להתנתק מהמציאות הקשה בישראל ולהנות קצת מהשפלה והפשטה של אנשים שהם לא אנחנו. הרי הגלדיאטורים של המאה העשרים ואחת כבר לא מקריבים את החיים שלהם, אלא רק את כבודם ופרטיותם.

את הביקורת על הריאליטי יחסתי לנטייה הישראלית להוציא כל דבר מפרופורציה, ולסמן אוייב חדש אחת לשבוע. לפני חודש, כאשר פורסמה בפייסבוק הפגנה של הנוער-העובד נגד הריאליטי או האח הגדול (אינני כבר זוכר), הטחתי בהם שהביקורת שלהם יומרנית, ואין להם זכות להכתיב לשאר העולם מה נחשב  תרבותי או ראוי; כתבתי להם שלאנשים יש את הזכות לצרוך זבל בכמויות מדודות. ובגוף הביקורת תמצאו את הבעיה העיקרית. השלב שבו הג'אנק הופך לדיאטה ולמנה העיקרית. אני חייב להם סליחה.

*

אני משתדל לבקר את ההורים אחת לשבועיים, בערך כשאמא שלי מתחילה לשבת לבד בחושך. על זמן איכות מחוץ לחדר-הטלוויזיה אין על מה לדבר, וכך אני מוצא את עצמי מצטרף עם אמא למדורת השבט הישראלית, שבוי בידי הפריים-טיים של הערוצים המסחריים; נדמה לי שהפעם האחרונה שראינו יחד סרט, הייתה לפני עשר שנים, בערך הזמן בו המגיפה התחילה ויצרה את נינט טייב. מאז, מדי ערב, ההורים שלי צורכים אך ורק ורק ריאליטי: האח הגדול, המרוץ למליון, מעושרות, בית-ספר למוזיקה, נולד לרקוד וכו'. שבעה ימי צפיה בשבוע של ריאליטי. אפס תרבות. אפס תוכן. אפס ערך מוסף. אפס חומר למחשבה. מחר קמים בבוקר והולכים שוב לעבודה.

אין לי מה לחדש בכל הקשור לביקורת המסורתית נגד הז'אנר: הוא מעודד שטחיות, סלבריטאות אינסטנט, פוגע בכבוד האדם, הופך את המשתתפים בו לשבלונות בהתאם לצרכי הרייטינג של ההפקה; מחסל את הפרנסה של יצרני תוכן איכותי בישראל ובעולם כולו, כי מי צריך תסריטאים, במאים ושחקנים, כשאפשר לגייס בעלי הפרעות-אישיות, נרקסיסטים ועכברי פריפריה עם שאיפות גדלות ומינימום כשרון לצורך רייטינג. הרשת מלאה במאמרי תוכחה נגד התופעה, וגם הפוסט הזה כנראה, הולך לטבוע יחד איתם בים המלל.

רבים מאתנו, גם אני, זנחנו את המערכה. החלטנו להתכנס בתוך הבועה התרבותית שלנו שמאפשרת לנו להשתייך למחנה המורם מהעם. אנחנו והם. יש אותם, שצורכים ריאליטי, שומעים גלגל"צ ואוהבים לרקוד בחתונות לצלילי הפואטיקה הנהדרת של שרית חדד, ויש אותנו שהולכים לראות להקות אינדי בבארבי ובלבונטין, שצופים בינשופים בערוץ שמונה בסוף היום, שלוקחים  חלק בערבי שירה פוליטיים, וחיים באשלייה המתוקה שהמחנה שלנו חזק וגדול יותר ממה שהוא באמת. בפועל, אנחנו חמישה אחוזים מהאוכלוסיה, ואף אחד חוץ מאיתנו לא רואה אותנו ממטר. אני עד לכך, כשאני יושב בחנות הספרים שלי ורואה מי נכנס, מי נעצר לי חלון הראווה, מי מעיף מבט, ומי פשוט ממשיך הלאה, כאילו הספרים הם לא יותר מאשר ארגזי ירקות. ורוב האנשים, רובם המוחלט, ממשיכים הלאה.

אז נכון, שזה לא התחיל בריאליטי. זה היה קיים שם עוד הרבה לפני. אבל הריאליטי הצליח לפצח את הנוסחה, הוא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר ומנצל את היצרים האפלים שלנו. הרי גם אני מתפתה לא פעם לראות איך מנחם בן מקלל מישהי בטלוויזיה, איך חבורה של פרחות וערסים מתייחסים בהתנשאות לקוקסינל תאילנדי. בכולנו קיים התיאבון המציצני הזה, לראות את הזולת ברגעי השפל שלו. אבל אולי הגיע הזמן לעורר בנו רגשות אחרים, כאלו שיגרמו לנו להבין שהריאליטי מטמטם אותנו, שחצי שעה עם ספר, או עם חברים, שווה לנו הרבה יותר מחצי שעה מול האח-הגדול, שמוזיקאי בתחילת הדרך צריך לחלום על יצירה ומיצוי הכישרון שלו במקום על שתי דקות מול אביב גפן ורמי קליינשטיין.

אל תתנו לזה יד. אל תוסיפו לזה רייטינג. אל תפיצו את זה בפייסבוק. אל תארגנו הפגנות לטובת איזו קריקטורה שמאלנית שהכניסו לאח הגדול כדי שגם אתם תקחו בזה חלק. צאו מזה, כי זה כל הזמן נהיה רק יותר ויותר גרוע. ואי אפשר יותר לעמוד בצד ולראות איך הסרטן התרבותי הזה הורס אותנו מבפנים.

הנאום הבא לקוח מתוך הפרק השני של הסידרה "מראה שחורה". שווה לשמוע: