כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חוויות בחינוך

    מחשבות ורעיונות שעולים מתוך חוגים, סדנאות ומפגשים עם ילדים והורים.

    0

    זה לא זבל - זה משחק חינוכי!

    2 תגובות   יום חמישי, 9/2/12, 19:25

    האם אתם קונים לילדים שלכם (או אפילו לעצמכם) מעדנים, כאלה שארוזים עם קשיות קטנות? האם הילדים שלכם באמת משתמשים בקשיות כאלה, או שכמוני יש לכם כבר מגירה מלאה? מצד אחד, יותר נוח לאכול מעדן עם כפית, והקשיות האלה קצרות מדי לשוקו. מצד שני, יש כאן קשיות ב-6 צבעים שונים - ויש לי מספיק לכיתה שלמה - וצריך ללמד צבעים - וכמו תמיד שיהיה כיף. אז הנה כמה רעיונות. 

    מחלקים את הקשיות לפי דגם חוזר - עדיף שישבו במעגל. קודם מדגימים את הדגם על הלוח ואומרים את שמות הצבעים -yellow, orange, red, purple, green, blue

    אחר-כך מתחילים לחלק לפי הסדר וכל פעם אומרים את הצבע. בסיבוב השני חוזרים על הדגם ושואלים תמיד את הילדים "What's next". זיכרו - כאשר הם רואים את הצבע ושומעים את המילה באנגלית, אין צורך בתרגום.

    בקבוצה קטנה ניתן ליצור דגם חוזר על הרצפה.

    שיר/ראפ - יש כמה שירים על צבעים. שרים שיר וכל פעם שילד שומע את הצבע שהוא מחזיק הוא צריך לקום. לא מצאתם שיר? תגידו את שמות הצבעים לפי קצב.

    משחק - כאן הם חייבים להיות במעגל, בלי שלחנות ובדיוק כסא אחד לילד. שואלים -

     Who has a (color) straw?

    אם הם עדיין לא יודעים את כל הצבעים רצוי גם להראות להם כרטיס עם הצבע. כל ילד שמחזיק קשית בצבע שאמרת צריך לקום ולעבור מקום. אחרי שהבינו את המשחק, המורה תופס מקום וילד אחד נשאר עומד. עכשיו הוא שואל אותה שאלה והמשחק ממשיך. שימו לב - כל פעם מי שעמד אמור לשבת ומישהו אחר שואל.

    Have fun!

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/6/12 11:51:

       

       

      הפסיקו לדחוף את הילדים ! 

       

               למאה העשרים יש תביעות מעטות לאנושיות נאורה, אולם הישג אמתי אחד שהושג הם חוקי עבודת-ילדים. המהפכה התעשייתית הביאה ילדים קטנים, בגילים צעירים כמו גיל חמש, לתוך בתי-מלאכה עם תנאי עבודה ירודים ובתי-חרושת בניצוחם, לעתים קרובות, של מנהלי עבודה סדיסטיים ושל שיטה שהייתה תמיד-אכזרית. התוצאה הייתה מעין רצח של ילדים: השמדה שיטתית של ילדים, אשר הותירה צלקת קבועה בנוף האנושי.

       

               חוקי עבודת-ילדים שינו את כל זה. אנשים תרבותיים היו גאים בכך שהם החזירו לאנשים הצעירים את ילדותם,  תקופת צמיחה, משחק והבשלה אטית. אפילו בתי-הספר הושפעו מחוקים אלה וכך הוכנסו לתוך שיגרת היום-יום שלהם פעילויות אקזוטיות כגון משחקים מחוץ לכותלי בית-הספר, התעמלות והפסקות.

       

       

               זה היה דבר טוב מדי מכדי שימשך אני מניח. תרבות השרויה בנירוזות איננה יכולה סתם כך להכריז על עצמה  כבריאה. החיזיון שכל הילדים האלה מתהוללים בשמחה ובאושר ללא דאגה, היה יותר מדי מכדי לשאתו. לכן החליטו חכמינו ומנהיגי החינוך שלנו לקלקל את התמונה. עכשיו נאמר לנו שאנחנו חייבים להכריח את ילדינו ללמוד מיומנויות או נושאים אקדמיים מסוימים מהרגע שהם נולדים למעשה. 

       

               המסר הוא ברור. צעצועים טובים עבור תינוקות חייבים להיות צעצועים חינוכיים, הם חייבים לפתח מיומנויות מוטוריות, תאום (קואורדינציה) עין-יד, או זיהוי סמלים. על מעונות-יום טובים לכלול הדרכת תינוקות. על פעוטונים וגני-ילדים טובים לעבוד על פי תכניות לימודים בנויות היטב.

       

               הוראת מוזיקה צריך להתחיל בגיל שלש, לימוד שחייה בגיל שנה, לימוד קריאה, ברגע שהילד יכול לראות. נאמר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהורים אשר מתעלמים מציוויים אלה מזניחים את ילדיהם, ומכינים אותם לכישלון בחיים. 

       

               ליהירותו של האדם אין גבול. במשך מיליוני שנים של אבולוציה התפתחו אצל כל המינים מנגנוני הישרדות המכוונים בעדינות. אחד המנגנונים האלה שהוא אוניברסלי ביותר הוא ההבשלה. תהליך אשר עוצב כך שהוא מפתח את מלוא הפוטנציאל אצל כל יצור חי.

       

               גדילה, שונה בפרטי פרטים אצל כל יחיד והיא תלויה במבנה הגנטי ובנסיבות הסביבתיות. אולם דבר אחד משותף לכולם: התהליך, על מנת שהמינים יוכלו לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם, חייב להיות תהליך של הבשלה טבעית, שהוא איננו נתון להתערבותם של משיגי גבול מגושמים ובלתי מיומנים.

       

               מדוע איננו יכולים להניח להם לנפשם? הילדות היא מצב נהדר, מהולל על ידי משוררים ופילוסופים מימים ימימה. ילדים חופשיים, עם לב קל ומאושרים, משתדלים בעצמם להשתלב בצורה חלקה בעולם המבוגרים -- להיות מועילים, להחזיר את האהבה שהם מקבלים, ולגדול כאזרחים פוריים וכהורים טובים.

       

              האם אנחנו באמת משפרים את המצב כאשר אנחנו לוקחים את הילדים האלה והופכים אותם לאנשים קטנים מתוחים, הנתונים לרגשות אשמה, נשלטים ומלאי חובות, כאשר הם מאולצים להשיג מטרות של מבוגרים שהם אינם יכולים אפילו להבינן?


              אולי "היה צריך להיות חוק": איש לא ידחוף ילדים ללמוד  מ י ו מ נ ו ת   א ו   ל י מ ו ד  א ק ד מ י   כ ל ש ה ו   בטרם הם בוחרים לעשות זאת מרצונם החופשי. אולי העשור השני של המאה העשרים ואחת צריך להתחיל, כפי שהמאה העשרים התחילה, בהבעתה של החברה את דאגתה האוהבת לצעיריה.

       

       

        11/2/12 14:02:

       

       

      היי קרה, 

       

      ראי מה תפקידו של המשחק בבית-הספר בסדברי-ואלי: 

       

       

               לנגד עינינו לבש צורה לאיטו כפר מפלסטלינה.  יום אחר יום, חודש אחר חודש, נפרש על  גבי שולחן גדול אשר נלקח מחדר האמנויות.  הדגם מפלסטלינה נראה היה כמעט אמיתי.

       

               לעיתים קרובות, שישה ילדים או יותר הצטופפו בו בזמן, זה ליד זה, רכנו מעל השולחן במשך שעות, ופטפטו, בנסותם ליצור מיניאטורות מושלמות של כל דבר אשר רק יכלו לחשוב עליו.  סוסים, עצים, מכוניות, משאיות, חיות, גדרות, אנשים -- כל דבר.  לא רק העתקים ישנים  כלשהם, אלא העתקים ללא פגם.  היה, למשל, "מנוע" שלם מתחת למכסה המנוע (המתפרק!) של כל מכונית, ואת כולו יכולתי להכניס בקלות בכף ידי.  אנשים בגובה של אצבע לבשו בגדים  וענדו  אביזרים.  לגגות היו רעפים, לקירות היו דלתות, חדרים ובהם שולחנות וכיסאות.

       

               הכל היה עשוי מפלסטלינה מעובדת ומגולגלת לפי דוגמה ולפי צורה.  זה היה משחק עצום.  והמשחק נמשך מעל שנתיים.

       

               איש לא טען, אפילו במרומז, שהילדים האלה בגילאי שמונה עד ארבע-עשרה (ברובם בנים) "עסקו" באמנות, למשל.  הרעיון עצמו היה מעליב אותם.  כל עזרה מהצוות לא נתבקשה, כל עזרה לא ניתנה.  עבור המשתתפים זה היה משחק.  משחק רציני, מרוכז, כיף גדול ללא גבולות.

       

               נראה שלכל דור בבית-הספר יש את ה"מועדונים" הרציניים שלו.  בדרך כלל זה מתחיל בגיל תשע או עשר בערך, כאשר לפעמים "נדבק" אליהם מישהו צעיר שהוא גם נסבל, וזה נמשך במשך  שנה  או  שנתיים  בכל קבוצה חדשה.  ישנו המועדון, וכמובן בית-המועדון.  בהתחלה זה היה צריף רעוע ישן בחורשה, עד שהוא התמוטט.  מאוחר יותר, זה היה חדר באורוות.  אחר כך זה היה ארון גדול בבניין הראשי.  מאוחר יותר, כאשר זה היה מחוץ לתחום בגלל תקנות מכבי-האש, בית-המועדון יכול היה להיות כל מקום "סודי" המוקף, אם היה צורך, בקירות וגג דמיוניים.  רהיטים  היו  צריכים  להחדיר  בו נשמה -- שטיח  ישן, אולי;  כיסא אחד;  שולחן אחד.היה צריך להמציא פולחנים, לשרטט תכניות ולתכנן הרפתקאות, היה צריך לשגר מרגלים, ולהציב שומרים.  עולם  של מזימות היה נוצר, מלא מורכבויות.  הילדים המעורבים היו תמיד  עסוקים, ותמיד נורא  מרוכזים.

       

       

               המשחק בבית-הספר הוא עסק רציני.  חושבני שהמשחק הוא תמיד רציני עבור ילדים, באותה מידה כמו עבור המבוגרים שלא שכחו כיצד לשחק.  מחנכים מקצועיים מוטרדים לעיתים מהמשחק, לרוב בגלל שילדים מקדישים במשחק אנרגיה ואינטליגנציה הרבה מעבר למה שהם משקיעים בעבודת בית-הספר.  לפעמים, כדי לעשות את הדברים יותר ערבים לחיך, פסיכולוגים חינוכיים יכתבו אודות הערך שיש למשחק ב"למידה" -- למשל, בלימוד מיומנויות מוטוריות, או בלימוד פתרון יצירתי של בעיות, או משהו אחר עם תווית אשר נשמעת לגיטימית.

       

               העובדה היא, שהמשחק תופס חלק נכבד מהחיים בסדברי-ואלי.  והוא אחד מגורמי הלמידה הראשיים פה.  אולם מה שנלמד הוא שיעור שונה ממה שהייתם חושבים.  מה שנלמד הוא היכולת להתרכז ולמקד את תשומת-הלב, בלי חסכון, במטלה הנוכחית, בלי להתחשב  במגבלות -- לא העייפות, לא לחץ של זמן, ללא הצורך לנטוש רעיון "חם" באמצע כדי לעבור למשהו אחר. ה"שיעור" הזה נותר לכל החיים.

       

               רוב הילדים בבית-הספר, בעיקר הצעירים יותר, עסוקים מדי במשחק מכדי לאכול או לנוח כל היום.  לפנות ערב הם מוכנים לארוחה גדולה ולשנת לילה טובה.  הם עבדו הרבה וקשה.

       

       

       

               למרות שהמשחק הוא משוכלל, הכלים והציוד הדרושים הם, בלשון המעטה, לא יקרים.

       

               כאשר התכוננו לפתיחת בית-הספר, בילינו שעות רבות בחלוקת תקציבנו הקטן בין כל מיני חלקי ציוד "נחוץ" למשחק, בעיקר לילדים קטנים.  התחלנו עם האוסף של הדברים הרגילים אשר אפשר למצוא במעונות ילדים, בגני ילדים, ובמרכזי שעשועים לילדים.

       

               במהלך השנים הראשונות, התבוננו ולא האמנו.  הציוד שכב כמעט ללא שימוש.  רוב  הדברים  בהם  כן נגענו שימשו למטרות אחרות לחלוטין מייעודם.

       

               הציוד העיקרי בו משתמשים הילדים הוא הכיסאות, השולחנות, החדרים, הארונות, והשטח שבחוץ, עם העצים והשיחים, הסלעים והפינות הסודיות.  הכלי העיקרי הוא דמיונם של הילדים.

       

               לאחר שתים-עשרה שנים בהן הציוד היה מונח, כשלפעמים התווספו לו תרומות, ארזנו כשלשה רבעים ממנו בקופסאות ואחסנו אותו בעליית הגג.  שם הוא נמצא.  עלית הגג היא מקום יבש, כך שיתכן והציוד ישמר שם זמן רב.

       

               יש יוצאים מן הכלל.  ילדים גדולים יותר משחקים משחקי שולחן שהם מביאים מהבית:  "מונופול", לעיתים ימים שלמים. "סיכון", אופנה שנמשכה ארבע שנים ואשר הפכה את השחקנים לגאוגרפים ואסטרטגים צבאיים.  ו"מבוכים ודרקונים", כמובן, עם האוסף המשוכלל של אביזרים המורכב בקפידה ובבעלות פרטית.  "מבוכים ודרקונים" היה משחק שאנשים זרים התייחסו אליו ביותר סובלנות מאשר אל רוב המשחקים, היות והיה אפשר "ללמוד" בו דברים -- על החיים בימי הביניים, למשל.                    

       

       

       

              אנחנו מתייחסים ברצינות למשחק כאן.  לא היינו מעלים בדעתנו להפריע לו.  כך שהמשחק פורח בכל הגילים.  ובוגרי בית-הספר אשר יוצאים לעולם יודעים כיצד להתמסר בכל נפשם ובכל מאודם לכל דבר שהם עושים, ועדיין זוכרים כיצד לצחוק וליהנות מהחיים.

       

       

      [ פרק 16משחק -- תפקידו של המשחק בבית-הספר בסדברי-ואלימתוך הספר: סוף-חופשי,בית-הספר סדברי-ואלי, מתוך חלק א': לומדים, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ]

       

      ראו גם:

       

      Minimally Invasive Education 
      Minimally Invasive Education in School

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      pianokara
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין