______________________________________

25/8/99

הדלת נטרקה אחרי דדי,  וכל האוויר חמק  החוצה יחד איתו. אל הריק שנפער נשאבו באחת הפחד  והכעס,  התסכול, הבושה, הכישלון, והעלבון, שהצטופפו וריקדו סביבי במעגל של שיניים חשופות,  מבלי שהייתה באמתחתי ולו תשובה אחת, שאוכל להשליך לזירה כטרף לנשכנותן.  החלקתי אל הרצפה בזהירות. שכבתי. מתחתי את הרגליים ואת הזרועות הנחתי לצידי הגוף. עצמתי עיניים. נשמתי.

 בעיקר נשמתי.

הריק התרחב ,  מתפשט וממלא נקבים וחלולים, ומעמיק, עוד ועוד, קודח ברחם ובמעיים תהום שלא ידעתי שיש בי . התרוקנתי מחמצן, התרוקנתי מהמציאות, המפלצות התפוגגו.  פקחתי עיניים. יבשות.  קורי העכביש מסביב למנורה  לכדו את תשומת לבי. מאבק סיזיפי. רק לפני כמה ימים ניקיתי, והנה שוב. אף פעם אני לא מצליחה  להגיע להכל. התרוממתי. למרות קרירותה של הרצפה היה לי חם. בערתי.   הנמכתי את הטמפרטורה של המזגן לשש עשרה מעלות. דדי תמיד היה מחזיר לעשרים ושש, נאמן להמלצות של חברת החשמל. נקמה מתוקה. חייכתי.  חטפתי חולצת טריקו לבנה שנשכחה על המעקה, והחלקתי על השידה, מפלסת נתיב בוהק בים האבק, ולאחר מכן מנגבת את המשטח כולו בתנועות רחבות, שחוללו  מערבולות אביכות, שעלו מעלה והסתחררו בין קרני האור.   במשך שלושה ימים איבקתי. ניגבתי שולחנות וכיסאות, גם מלמטה,  ניערתי את דפי הספרים, אחד אחד, והחזרתי  למדפים שאף פעם לא הספיקו להכיל.  שורות שורות,  לפי נושאים ולפי סוגים סידרתי. גם את הדיסקים שהפסקנו לשמוע.   קרצפתי  פסלונים וחפצי נוי, וקופסאות ישנות שזוהרן הועם, מיינתי חשבונות טלפון  וטפסי לוטו שדדי ממלא כל שבוע, השלכתי, עיתונים,  מטענים מיותמים, מברג, עטים שיבשו מדיו. התקדמתי בנחישות, מפוררת תחת ידי שריונות יבשים של חרקים שנפחו את נשמתם, אוטמת את אוזניי ולבי בפני סיפורי זיכרונותיהם של  קונכיות וגבישי קוורץ שקרצו אלי מהסלסילות שעל אדן החלון.  חדר אחר חדר. חלון אחר חלון. משקופים, חרסינות, אסלות, ובסוף מים. המון מים. דליים ועוד דליים של מים בריח לימונית ששטפו וסחפו עימם כתמים ודביקות ועובש, אבל לא  הצליחו לסלק את נוכחותו, או את  הזיכרונות שהקניטו אותי,  חדים וצלולים  כביום בו הגיחו לחלל המציאות.

וגילי.  

בינתיים לא סיפרתי לגילי דבר.  טיפשות גמורה, כמובן שהרגישה. ילדים מרגישים.  לחדר שלה לא נתנה לי להיכנס, הודפת בתקיפות את ניסיונותיי לחדור את מבצרה. לא התעקשתי. עוד לא היה בי כח  להביט בדמותי שתשתקף בעיניה.

דדי לא רצה ילדים. לא מתוך אידיאולוגיה,  אלא משום שבהכרח, היוו מכשול בפני זרימת  המצב הנזיל שבו העדיף לשמור את הדברים, עד שתגיע אותה הזדמנות ענקית שלא ניתן יהיה לעמוד בפניה. בואי לכאן, היה מושך  ומושיב אותי בחיקו, בכל פעם שהעליתי את הנושא, אוזק את כפות ידיי בשלו כדי שלא אירתע, ומלחך את תנוכי אוזניי ואת צווארי עד שהייתי נמסה לשלולית  למגע בשרו. זה לא הזמן,  היה לוחש לי אחר כך, כשרגלו לפותה סביבי ברכושנות שהתאוויתי  להתחפר ולהיבלע בה, ומספר לי על  כל הנתיבים שעוד לא פסענו בהם. כשהריתי את גילי, ללא תכנון מוקדם, התרצה, אך לא מפני ששינה את דעתו, אלא כמי שקיבל עליו את הגזירה. לאחר שנולדה,  דבק בה, והיה נושא אותה עמו  לכל מקום, כמבקש להטביע בה חותם מדויק של חייו. והייתה כמובן, גם הפעם הנוספת. זו שעליה אנחנו לא מדברים.

הלבד לא הפריע לי . גם אני הייתי זקוקה לו. הפריע לי רק שכשהרוח קוראת לו הוא משליך אותי כמו עוגן להיאחז בקרקעית האוקיינוס ויוצא אל המים הפתוחים, בטוח שנתיב החבל יוביל אותו בחזרה ביום שבו יחליט לשוב כדי ולאסוף אותי אל ספינתו, בטוח שאמתין לו כשישוב מקצה האופק.

_____________________________________________ 

דואר נכנס-6/2/12

היי אירה,

אני יכול להבין אותו. אימהות היא הגשמה של המהות הנשית. אשה אינה נדרשת לספק לילדיה אלא את מה שיש בה. אצל גבר זה אחרת, הוא נמדד במה שהוא עושה מעצמו, לביתו, לילדיו.  תראי אותי.  נטחן עד דק במלכודת דבש, שתים עשרה שעות ליום , כדי לפרנס גנן, מנקה, מטפלת,  אשה שני ילדים ובונזו לכלב. בכל יום אני נבחן מחדש, ובכל יום אני נשאר החתן של הבוס.

וגם רציתי לומר, שכשאני קורא, אני מרגיש כאילו חייתי בסיפור אחר. אולי גם את היית בסך הכל טעות. אולי אני. כל כך טיפשי, כשאני חושב, מה שכתבתי באותו יום. כל כך טיפשי מצידי להשאיר את המחשב דולק.     

נועם

  _____________________________________

כמעט שבוע לא היית. כמו נמוגת. רק הבושם שלך שדבק בכורסת המנהלים סיפר שהיית כאן פעם.  ובכל ערב, לפני שעזבתי  חשבתי שאולי  החום הנוראי המיס אותך, ובסוף הקיץ אמצא רק שלולית במקום בו פעם עמדו נסיכה וצפרדע. 

טוב שחזרת.אין כאן הרבה מה לעשות  כשאינך . רייזמן ביקר כמעט כל יום. היו לי שיחות ארוכות עמו בעניין מכשיר השמיעה שלו. הפגישות ארכו כיוון שנאלצתי לחזור על כל משפט לפחות פעמיים, ובכל יום מחדש, כי גם הזיכרון כבר לא משהו את יודעת,  אבל אני יכול להבטיחך נאמנה שהוא זכה למלוא תשומת לבי. הוא יהיה בן 100 בשנה הבאה. ידעת? והיה הקאובוי. הביא את היומנים שביקשת. מחוץ לזה הזמן עבר בעצלתיים.  

אני לא מצליח לכתוב את הספר שלי. מרוב תסכול שוטטתי באינטרנט בחיפוש אחר מדריך לכתיבת עלילה. פאתטי .

חוק מספר 1, נאמר במאמר שמצאתי, הוא שלכל דבר יש רקע וסיבה, ותמיד טוב לדעת מהם. מיהו הגיבור, היכן נולד, היכן הוא נמצא, ומה גילו, ובאיזו תקופה חי, דברים כאלו. ולא רק לגיבור, אלא  לכל דבר בסיפור צריך שיהיה רקע. לכל אזור, לכל איש, לכל עץ ולכל סלע.

החלטתי להתחיל מעצמי, כי חיפשתי אחר  תשובות קלות, ונקלעתי לסיבוכיו של מבוך  שלא הצלחתי להיחלץ ממנו.  חשבתי שהנה   אני נמצא במשרד הזה , אבל גם בטווח של מיקומים קרובים כמו- המכולת או הבנק או הים, ורחוקים כמו , למשל- ירושלים או חיפה פעם בשנה- ואפילו סן פרנסיסקו שנמצאת בטווח שיחת טלפון מתמרה שמסיימת את התואר בארכיטקטורה .  ואני נמצא ברגע הזה שבו אני כותב, אבל גם ביום, חודש, שנה - ואני נמצא בשלב של חיי שהוא לפעמים קצת אחרי, ולפעמים קצת לפני, אבל אף פעם לא בזמן, ואני נמצא במערכות יחסים משתנות עם דמויות שממלוות אותי , ומצטלבות על דרכי, וכיצד אספר  את כל זה? ומנין אתחיל והיכן אסיים? החיים דינמיים כל כך עד שאדם לא יכול להשיב אפילו על שאלת מקום הימצאו, בוודאות או בדייקנות. 

ואז החלטתי שאכתוב עלייך, וכל השבוע הסתובבתי סביב הבושם שלך, וישבתי על הכסא  מנסה להרגיש את הגוף שלך מבפנים, אבל כשחזרת  היית רצינית ועניינית, ועברת על כל הדואר וביקשת שאשיג את כל הטלפונים, ובכלל לא זכרת שצחקנו על נוסעי הקונקורד, או שהיה פעם ליקוי חמה, ואני חשבתי שבעצם אינני יודע עלייך דבר.

אשה  בעיר קטנה עם בעל וילדה.

איך הגעת לכאן? מאיפה? מדוע? לאן את הולכת ?

(תרשי לי ללוות אותך כברת דרך?)

________________________

7/2/12 דואר יוצא

נועם שלי,

זה לא היה טיפשי מצידך. הוצפתי בחום  כשקראתי, וריחפתי הביתה על אדים של ריגוש מתעתע  שחשבתי ששכחתי. אחר כך שרקתי כשטיגנתי לגילי שניצלים שהיא אוהבת, ועמדתי בחדר המסודר והנקי  שלי בחיוך מטופש ומדדתי לפחות עשרים תלבושות, כולל אביזרים.

נכון שלא היית כל הסיפור שלי, אבל כזה הוא טבעם של סיפורים, להיות תמיד רק  חלק מסיפור גדול יותר. השאלה איננה אף פעם מה אפשר לספר, שהרי אין סוף לרוחב  ולרום היריעה, או לעומקיה,   אלא על מה אפשר לוותר. היכן שמים את הגבול.  על כן, השאלה איננה בהכרח היכן היה המקום שלך בסיפור שלי ושל דדי, אלא, אם היה לך סיפור משלך, ואת התשובה אתה ודאי יודע.

 בשבוע הבא אראה אותך.

אירה.