טעמו וראו כי טוב ד' / י. ויין סח הגה״צ רבי יעקב גלינסקי שליט״א: סיפר לי גאב״ד פוניבז׳, מרן הגרי״ש כהנמן זצוק״ל, שבימי ילדותו באזור מגוריו בליטא עדיין לא היה נפוץ השימוש בנרות. אולם חורף אחד לפני למעלה ממאה שנה התחדשו בעירו שני דברים חשובים מאד. האחד, פתחו בית חרושת לנרות, והשני, יצא לאור ש״ס וילנא בהדפסה משובחת. סמוך לראש חודש אדר של אותה שנה התכנסו גבאי הקהילה ודנו בנושאים החשובים העומדים על הפרק של קהילתם. בין היתר הגיעו לנושא אשר מעסיק אותם מידי שנה, ״איזה משלוח מנות יעניקו תושבי העיר לרבם הנערץ״? מאחר וכל משתתפי האסיפה חפצו לכבד את רבם, הוחלט כי מלבד היין ודברי המאכל המסורתיים, יכבדו את הרב בכרך שלם של מסכת בבא בתרא מן הש״ס החדש (למותר לציין שכסף עבור רכישת כל הש״ס לא היה בידם) ושתי חבילות נרות שיצאו זה עתה מהמפעל החדש שהוקם בסמוך אליהם. אני, המשיך וסיפר מרן גאב״ד פוניבז׳ זצוק״ל, נבחרתי לשמש בתור סבל להוביל את המשלוח הכבד והיוקרתי לביתו של הרב. וכך צעדתי ביום הפורים בבוקר, מביתו של ראש הקהל לבית הרב, ילד קטן עם אחריות עצומה על כתפיו, כאשר כל הקהילה מלווה אותי במבטה ומייחלת לתגובתו של הרב על המשלוח הייחודי. נכנסתי אל בית הרב כשכוחותיי כבר אינם עימי. מיהרתי להניח את המגש הכבד על שולחן העץ שעמד במרכז הבית וצפיתי ברב. הרב הוציא את בקבוק היין מהמגש, הזיז לצד את המאכלים ומישש מספר פעמים את חבילות הנרות. לאחר מכן הגביה את הגמרא, פתח אותה, הפך דף ועוד דף והתבונן באותיותיה מספר רגעים. בחלוף אותם רגעים שנראו כנצח הוא סגר את הגמרא, אימצה אל ליבו והצמיד לכריכתה נשיקה חמה ואז אמר את המשפט הבא: ״מעתה כבר יודע אני מהו גן עדן. גן עדן זה גמרא מש״ס וילנא עם נרות ללמוד בה״!! מאז, המשיך מרן גאב״ד פוניבז׳ ותיאר, נשאתי עימי את המטען כל ימי חיי. הגמרא והנרות נחקקו עמוק בתודעתי. אימצתי אותם אל ליבי והם נהפכו לחלק בלתי נפרד מנשמתי. קבלתי מושגים גבוהים ונעלים, הבנתי מהו גן עדן והחדרתי את המחזה שראיתי בליבות אחי היהודים. כך מבקש אני להעניק גם להם טעם אמיתי בגן עדן עלי האדמות. רבותינו גדולי ישראל, מנווטי העדה, מטעימים אותנו באין ספור הזדמנויות טעם אהבת תורה מהו. כל מי שזכה לעמוד בדלת אמותיו של אי מי מרבותינו, נוכח לחזות בדמות פלאית, מורמת מעם, מוארת באור אחר, אור של חיים. לצערנו, יש מי שחושבים כי טעם החיים הוא משקה זה או אחר. ״דורשי טובתנו״ חושבים כי אם יוציאונו חלילה ממקור מים חיים, התורה הקדושה, אל בורות נשברים, כל דבר אשר אין רוח חכמים נוחה הימנו, הרי שהחיים החומרניים, שפע כלכלי, כבוד מדומה, אורח חיים נהנתן וכד׳ יספקו אושר ושמחה. ריקנים שכמותם, אשר לא זכו לטעום את מתיקות התורה ושמירת מצוותיה, אינם משערים את אושרו הגדול של בן תורה השקוד על תלמודו החש הוא ובני ביתו, כי בברית שכרתו עם התורה הקדושה זוכים הם לגן עדן כבר כאן, עלי אדמות. לא יועילו יחצ״נים ואנשי תקשורת מפולפלים בניסיונותיהם השפלים למשוך לבבות ביצירת מסלולים צבאיים חרדיים או שאר מרעין בישין. הרי זה להמיר חיי אושר וסיפוק, טעם גן עדן של ממש בנזיד עדשים. ומי הוא זה ואיזה הוא סכל היחליף חיים של טוב ושמחה אמיתיים בזה ובבא בעולם חולף אשר כולו הבל ורעות רוח. טובה תורה מכל סחורה אשר כל מי שאך יחפוץ לשאוב ממימיה הזכים מתברך במעין נובע שמשפיע מטובו ומברכתו ואינו כלה לעולם, אך זאת יש לעשות: ״טעמו וראו כי טוב ד׳״.
בשעה של תחינה / ש. ליזרוביץ מערכת ״אשלון״ בפיתוח האמריקאי, עלתה לפני מספר שנים לכותרות העיתונים, רק עם מתקפת הטרור של ״בן לאדן״ במגדלי התאומים האמריקניים, כאשר למרות מורכבותה ושכלוליה, לא הצליחה ״אשלון״ לעצור את מתקפת הטרור. אשלון, לפי המומחים, היא מערכת המסוגלת ליירט כל תשדורת אלקטרונית, שיחת טלפון, פקס או דואר אלקטרוני, בכל מקום על פני כדור הארץ, על פי פרמטרים שנקבעים בתוכנת המערכת. כך למשל אמורים היו לדעת מתכנני ה״אשלון״ לנתב שיחות בהן יוזכרו מילות מפתח כמו ״פצצה״, פיגוע״ וכדומה, ולנסות לעקוב אחרי השיחות העוסקות בעניינים רגישים שכאלו. לו היו מכוונים יצרני ה״אשלון״ את מכשירי הקליטה לארצנו הקדושה השבוע, ובמיוחד למחוזות שומרי המצוות, היו שומעים לאין ספור את המילים הבאות ״מתי תהילים ?״ ״מה המצב?״ ״יש חדש?״ ו״גם אצלנו, עכשיו תפילות״. המערכת, כך נדמה, הייתה קורסת מעודף ועומס של מידע. דומה שאין יהודי שומר תורה ומצוות, שלא הקדיש השבוע שעות רבות לתפילה ולתחנונים, יחד עם אלפי רבבות ישראל. מלבד עצם התפילות, והכאב של הכלל, דומה שרגעים שכאלו מסמלים משהו עמוק יותר, אספקלריה המאירה של אותה מחיצה אדירה, זו המייחדת את שומרי המצוות, אל מול אלה שלא יצליחו להבין. בימים שמדינה שלמה אחוזת טירוף, בין סכנת אטום, שביתה כללית, הסתה מתוקשרת והתכתשויות פוליטיות, עסוק ציבור שלם בקבלות טובות, שעות של תפילות ודאגה אמיתית. במבט מבחוץ, יש בזה משהו מדהים, לראות את המבט אל גדולי ישראל, את הנסיונות הבלתי נלאים מדאגת אמת, לשמוע ״מה חדש״, ואת הכאב האמיתי שיש לכל יחיד ויחיד, שעמד והתפלל, בציפיה לרחמי שמים. כל מי ששייך את עצמו לכלל הזה, כל מי שנוטל חלק ברגעים נשגבים של אכפתיות ותפילה, מעיד על עצמו, שהוא שייך, שהוא קשור בטבורו לתורה ולחכמיה. שהוא נוטל חלק בשעת מבחן. רק כדי לסבר את האוזן ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישנם רגעים בהם האדם מצליח להבהיר היכן הוא נמצא, איפה האני האמיתי שלו. קחו למשל השתתפות ב״קידוש״ של שבת, מוצלח במיוחד, שמעניקה ממד של הבנה פסיכולוגית למביט מן הצד. רבים מהנוכחים, שמצבם הכלכלי הוא יציב בהחלט, ומאז תענית אסתר הם לא ידעו צמא מהו, מתגלים כשמבט מזוגג בעיניהם, ושפתיהם נוטפות קצף רירי. הקוגל מגיע, ההסתערות מתחילה. גם אחרי שהכל תם, ושאריות מלפפון כבוש דלילות נותרו בצלחות, עדיין לא פוסקת ההסתובבות סביב המגשים המרוקנים, קוגל, זה טוב ליהודים. ה״בארים״ המתוקים בחתונות, זה כבר סיפור למקצוענים, יהודים נכבדים בעמם, נראים אחוזי אמוק, אל מול קערות הבוטנים האמריקאים, עוגות הקצפת, קעריות הטשולנט, קייוי, דג מלוח, גלידת ווניל ופלפל ממולא. הכל בכל מכל הבא ליד, עד שתמלא כרסם מלומר די! גם אז הם עוד לא הולכים, מסתובבים באיזור הבארים, סתם כך, לראות אולי יגיע איזו מעדן איטריות או עיגול של אננס, (רבים מהם אגב, סיימו דקות קודם לכן סעודה דשנה בשולחנות הסמוכים, אז מה??) ככה זה, כשאוהבים משהו, לא נוטשים אותו מהר כל כך. ההלכה אף היא מתייחסת, לתכונה הזו, הקובעת שקשר והערכה למשהו, גורמים להתעכבות והתייחסות מעמיקה יותר. אחת מההלכות העוסקות בנושא התפילה, מתמקדת ביחס אותו נותן האדם המתפלל (אני, אתה) למעמד בו הוא נמצא. כאשר אדם מסיים את תפילת העמידה, לא ממתין רגע, אלא רץ כרוח סערה אל מחוץ לבית הכנסת, הוא מעיד עדות נאמנה, שלרגע הזה הוא חיכה, לסיים. הוא מודיע בהתנהגותו, שזהו! הוא שמח ה״י להתפטר מהעול הזה. מאידך, אם הוא שוהה, מסיים את התפילה כפי שנכתב בהלכה, הוא מעיד על עצמו, שאכן הוא מבין שמשהו גדול נעשה כאן, ההתמקדות ב״איך יוצאים מהתפילה״, ״עושה שלום״ פסיעות לאחור, שהות ומראה של כבוד, מלמדת פרק חשוב בנבכי נפשנו הפתלתולת. כשאתה נהנה ממשהו, או לכל הפחות מעריך אותו. אתה לא ממהר לנטוש אותו, ככה זה בכל נושא, כשהשאלה ״איך אתה קם מהגמרא כשיש צלצול״ אינה מתיחסת רק לילד ולצלצול פעמון להפסקה, אלא גם לך בשיעור ולצלצול הסלולארי (רטט כמובן) המודיע שזהו, אפשר ללכת הביתה. יש לדברים משמעות אקטואלית, כשמגיעים לרגעים, בהם כל אחד שנשמה של תורה באפו, מבין את גודל הכאב והפחד, והופך להיות חלק מהכלל, נושא תפילה, ומתמקד בלעשות כל מה שהוא יכול כדי להרבות רחמי שמים. אה, כן, יש, שעסוקים בשעות שכאלו רק בלחפש את ה״נייעס״ וה״חדשות״, ובזה מצהירים על עצמם, שהם ההפך מכל הנאמר לעיל.
"אין אנו מניחין אותו" / מ. שוטלנד לשמע שמועה על הרעה חמורה במצבו של מרן שליט"א, קמו המוני בני הישיבות בהיכלי התורה לזעוק על נפשם בשעה שנכתבות שורות אלו, עדיין כולנו מעתירים בתפילה לרפואתו השלימה של רבינו מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א. בליל יום ג׳ החולף, בסביבות השעה עשר, פשטה שמועה בקרב רבים על הרעת המצב באופן דרסטי. מאידך בהיכלי התורה שנזעקו עוד קודם לכן בבהילות לתפילות רבים, לא שמעו שמועה זו והמשיכו לבקש, להתחנן ולהעתיר בכל עוז. רק לאחר שנודע שהוטב המצב והתייצב בס״ד, שמעו המתפללים על כך, שבמשך כמה דקות בעת תפילתם, בקרב גורמים רבים ואמינים לכאורה, המצב נחשב לאבוד. מקרה זה מזכיר לנו (ושמענו גם מאחרים שהבחינו בכך), מה שאירע בעת ימי התפילה לרפואת רבינו הגדול מרן הגראמ״מ שך זצוק״ל, שלאחר דקות ארוכות בהן נמסר על פטירתו בכל ערוצי המידע, התקבלה הודעה מפתיעה שונה בתכלית. אין לנו עניין במחקר על מה שקרה באותן דקות של מבוכה, או בשאלה, מה גרם להודעות אלו ומה הייתה מידת האמת בפרסומן מלכתחילה. הדבר גם אינו משנה אליבא דאמת. די לנו בכך, שלשמע שמועה על הרעה חמורה במצבו של רבינו מרן שליט״א, קמו המוני בני הישיבות בהיכלי התורה לזעוק על נפשם ״לקיים בנו חכמי ישראל״, ונענו לעת עתה בחסדי שמים. הופעתן של שמועות כאלו ואחרות תוך כדי כך, אינן צריכות לגרום לנו לתור אחר מופתים על טבעיים. עם זאת, מותר לנו להשתמש בהן, על מנת לפתח רגשות הקיימים ממילא, כמו אותה הארה ידועה ונפלאה, שהוריש לנו מרן הגר״ח שמואלביץ זצוק״ל, על דברי רש״י סוף פרשת האזינו עה״פ ״וידבר ד׳ אל משה בעצם היום הזה״: ״בג׳ מקומות נאמר בעצם היום הזה. נאמר בנח בעצם היום הזה בא נח וגו׳ - לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה בו׳... - אמר הקב״ה הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בידו כח למחות יבא וימחה: במצרים נאמר בעצם היום הזה הוציא ד׳ - לפי שהיו מצריים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת מ׳.״ - אמר הקב״ה הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה: אף כאן במיתתו של משה נאמר בעצם היום הזה - לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו - אמר הקב״ה הריני מכניסו בחצי היום וכו׳״: ומקשים העולם, שאם גם יש באפשרותו הפיזית של אדם למנוע את רעהו מלהיכנס לתיבה או לצאת ממצרים -מה כוח יש לו לאדם להפריע לזולתו למות בצווי הבוי״ת? ומהו א״כ פשר העניין של ״בעצם היום הזה״, בהקשר למיתתו של מרע״ה? ויש מתרצים שמיתת מרע״ה הייתה תלויה בעליה להר העברים והיו יכולים לעכבו מלעלות שמה וכו׳. אולם מרן הגר״ח שמואלביץ זצוק״ל ביאר, שאכן יש בכוחה של תפילה לעכב הליכתו של אדם מהעוה״ז כפי מידת הרגשת המתפללים שהם צריכים לו בעוה״ז. ואם אכן נואשים המתפללים עד שאי אפשר להם במיתתו, יכולים הם להגיע למדרגה של ״אין אנו מניחין אותו מלמות״, עד שצריך כביכול מהלך מיוחד של הקב״ה, בבחינת ״בעצם היום הזה״, על מנת לגבור על תפילתם ולהוציאו מהעולם. ובכך ביאר מרן הגר״ח שמואלביץ את דברי הגמ׳ (סנהדרין קא,א), ״תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו. נענה רבי טרפון ואמר, טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי יהושע ואמר, טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר, טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.״. והיינו שכל דבריהם של הזקנים באו לבאר, כמה צריכים את רבי אליעזר ואינם יכולים ואי אפשר לו לעולם בלעדיו, שחשיבותו להם יותר מטיפה של גשמים, גלגל חמה או אב ואם כו׳. על רקע התיאורים באשר למה שארע ביום ג׳ בלילה, דומה שיש בדברים אלו מקצת הד, לרגשות שחווים בימים אלו בני הישיבות די בכל אתר ואתר, המעתירים לרפואתו של עמוד התורה בדורנו, רבינו מרן שליט״א, מתוך הרגשה, שכל יום, שעה, דקה ואפילו שנייה, שהוא מצוי בינינו בחסדי שמים - מוסיפים לעולמנו קיום נצחי, פשוטו כמשמעו. על רציונל וסטטיסטיקה / ל. מאיר במציאות של התנגשות בין הרציונל לסטטיסטיקה, אנו נעדיף באופן טבעי את הסטטיסטיקה. האם תמיד? בעולם המודרני, נודעת חשיבות רבה לסטטיסטיקה. נושאים רבים, הרי גורל וכבדי משקל, נחתכים על פי הסטטיסטיקה. למעשה, הסטטיסטיקה נושמת, חיה ובועטת, כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. אנו פוגשים בסטטיסטיקה בתחום הבריאות: כאשר יש לחסן את האוכלוסיה מפני נגיף כזה או אחר העלול להתעורר ולסכן את בריאות הציבור, אנו נמצא כי בראש ובראשונה יחוסנו אותם הנמצאים בקבוצת הסיכון, שכרטיס הכניסה אליה הינו בדמות הסתברות סטטיסטית גבוהה יותר להידבקות במחלה הפוטנציאלית. גם מבלי להבין את המניעים הביולוגיים שגורמים לסיכון המוגבר, אנו נמקם את פלוני או אלמוני בקבוצת הסיכון, אם הוא נמנה סטטיסטית על אותם שנמצאו עובדתית חשופים יותר להדבקות. אנו פוגשים בסטטיסטיקה בתחום הכלכלה: כאשר אנו מבקשים לשקול אפיק השקעה כזה או אחר, ולחילופין - לבחון מסלולי הלוואה שונים, אנו ננסה לבחון סטטיסטית אילו הם האפיקים שהוכיחו רווחיות רבה יותר בתקופות קודמות, מקבילות פחות או יותר. גם אם לא נוכל להבין את המניעים הרציונאליים שעמדו מאחרי התשואה החיובית שהניב אפיק זה או אחר, אנו נבחר בו אם יתברר לנו שסטטיסטית הוא היה רווחי יותר. אנו פוגשים בסטטיסטיקה בתחום התחבורה: כאשר אנו מבקשים לבחור את המסלול המועדף שיביא אותנו מהבית אל מקום העבודה בשעת בוקר לחוצה, אנו נבחר את הדרך שהוכחה סטטיסטית כמהירה יותר. טרם הזדמן לי לפגוש מישהו שמנתח בכל יום מחדש את הסיבות העלולות לגרום לעומסי תנועה כבדים בחוצות גוש דן. העומסים הללו מוכרים, סטטיסטית, לכל נהג מתחיל, ומשכך, אין מי שלא יביא אותם בחשבון כאשר הוא מתכנן את מסלול הנסיעה שלו. אלו איפוא דוגמאות בודדות, על קצה המזלג ממש, לשימוש הנרחב שנעשה בסטטיסטיקה בכל תחום מתחומי חיינו. לעיתים אנו יכולים להבין בדיעבד את הרציונל שמאחרי הסטטיסטיקה, לפעמים איננו יכולים להבין אותו, אולם בכל מקרה, בדרך כלל, אנו מסתמכים על הסטטיסטיקה יותר מאשר על הרציונל. כאשר תהיה התנגשות בין הרציונל ובין הסטטיסטיקה, במרבית המקרים אנו נעדיף להסתמך על הסטטיסטיקה. אולי משום שהיא חפה יותר מטעויות, שכן בעוד ששיקול דעת מועד לטעות, עם עובדות ומספרים סטטיסטיים - קשה להתווכח. מפעם בפעם, צפות ועולות טענות בדבר שיקולים זרים, כביכול, המנחים את מנהלי המוסדות בהליכי קבלת התלמידים. לטענת הטוענים, נתונים סביבתיים הנוגעים למשפחתו של המועמד לקבלה, לאקלים הסביבתי בו גדל או לנסיבות חייו - עשויים להשפיע על סיכויי הקבלה שלו. תלמיד שעבר מסלול חיים מסויים, עלול להיבחן בזכוכית מגדלת, שבעתיים יותר מרעהו שמסלול חייו היה סטנדרטי יותר.
ישנם המכחישים טענות אלו, אולם העובדות בשטח מדברות בעד עצמן. כל ניסיון להציג מצג שוא המתכחש למציאות, יהיה חטא לאמת. סטטיסטית, הטענות נכונות. אין ספק בכך, שישנם העומדים למבחן נוקב יותר מאחרים בבואם להתקבל למוסדות החינוך שלנו, אלו המתנהלים על פי דרכם של רבותינו ומעניקים חינוך תורני בטהרתו. אולם עדיין, נשאלת השאלה: וכי מה פסול יש בכך? מדוע לא ניתן יהא להסתמך על הסטטיסטיקה גם בתחום זה, ולבחון בצורה מדוקדקת יותר מועמדים שהוכח סטטיסטית כי הם נמנים על קבוצת סיכון להתדרדרות רוחנית? האם עלינו לעצום עין, ולהתעלם מהסטטיסטיקה המלמדת כי אקלים סביבתי כזה או אחר עלול לפגוע בצמיחתם הרוחנית של הגדלים בו? האם עלינו לסכן את שלומם של צאצאינו, ולאפשר את התחככותם בכאלו שסטטיסטית מועדים יותר לסטיה מהדרך, וזאת רק בשל אשליה של שוויון מוחלט בין כל מי שהכריז על רצונו להימנות על מחנה בני התורה שומרי מצוותיה? גם אם רציונלית אין מקום לחשש, האם לא תגבר הסטטיסטיקה על הרציונל? נקודה למחשבה. |