כותרות TheMarker >
    ';

    ערבות הדדית

    בלוג על חינוך

    0

    פרדיגמה חדשה מבוססת על שינוי הקשרים החברתיים

    3 תגובות   יום שישי , 10/2/12, 09:53

    ''

     

    בזה טמון סוד ההצלחה של כל החינוך הכללי שלנו, ללמוד איך פועלים הקשרים החברתיים במציאות החדשה, למה חדשה? כי עד עתה ההתפתחות האישית הכתיבה וקבעה את התפתחותנו, ומהיום והלאה זה טובת הכלל, הציבור, המאסות. יכול להיות שאף אחד לא מתלהב מהרעיון, אבל הנחיצות בו היא ללא כל ספק קריטית, לא כדאי לנו לעמוד בנסיון עד כמה הטבע הכללי והטבע האנושי, יעמוד בטלטלות וחוסר היציבות שמאפיין את זמננו. חשוב להדגיש שאין כאן צייד מכשפות והכפשה, אין כאן אשמים, בסך הכל ישנה התחדשות היסטורית אנושית, חילופי משמרות. ההיסטוריה המשותפת שלנו עברה תקופות של שינוי ערכים ויחס לחיים. אז אין שום חידוש מהבחינה של הקידמה, הדרישה מעת לעת לשינויים חברתיים בכדי שנהיה מותאמים למציאות, זה לא דבר שאנחנו המצאנו.


    הקשרים החברתיים עד היום היו מבוססים על הסכמה אישית אגואיסטית, עד כמה אפשר להיות ביחד מבלי להפריע אחד לשני. קוראים לזה פרטיות, דמקורטיה, סוצילזם חברתי ועוד, אבל ודאי שכולם נבעו מאותו עקרון צר של לשמור על האפשרות שלי להיות טייקון או נשיא. עד היום לא נאלצנו להתייחס לסוגית הקשרים החברתיים ביחס ישיר כמו היום, ואפילו שעדיין מדובר בגילויים שליליים של הקשר. המשבר הוא לא כלכלי חינוכי או פוליטי, אלא מדובר במשבר היחסים שבינינו. פעם ראשונה שאנחנו עומדים בפני מעמד ונסיון חברתי כלל אנושי שאמור לחבר את כל הקצוות של האנושות.וודאי שאם אנחנו מדברים על שינויים חברתיים אז מן הסתם הנושא הוא חינוך. כי ערכים לא ניתן להעביר על ידי כידונים וחרבות, אלא רק על ידי חינוך ודעת הקהל המשותפת.

     

    אם עד היום הערכנו טייקונים כוכבי הוליווד ושחקני כדורגל, אז מהיום נעלה חשיבות של היחסים ההדדיים בינינו, כי יחסים הדדיים תלויים בצורה חד משמעית בתמיכה הדדית, שזה הרעיון הכללי של הסביבה. אם אנחנו מחליטים לקחת בחשבון את החינוך כמערכת האמצעית, אז דרכה ניצוק ערכים הטובה שאותה אנחנו רוצים. ולא נחכה לראות מה המחר יילד, לא נחכה להסחף בזרמי החיים אלא, נתחיל ליזום אותם לפי רצון ויעדים משותפים, שיכולים להיות רק במקרה אחד, כאשר תהיה לנו מטרה משותפת. ועוד יתרון, ההתעסקות שלנו בחינוך הילדים תאלץ אותנו תוך כדי התקדמות, לברר את העתיד שאנחנו רוצים להוריש לילדינו, ובכך להשפיע גם על עצמנו. העיסוק המשותף בחינוך של הילדים ושל המבוגרים, המטרה האחת שאותה נחפש על ידי דאגה הדדית, הם שביל הזהב אותו אנחנו צריכים לחפש.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/10/13 17:48:

      צטט: עופרנקש0  יום שישי , 10/2/12, 09:53   

       

      "הקשרים החברתיים עד היום היו מבוססים על הסכמה אישית אגואיסטית" ??? 

       

      "...כי עד עתה ההתפתחות האישית הכתיבה וקבעה את התפתחותנו..." ???  

       

      "...נתחיל ליזום..." ??? ...מתי ? 

       

       

       

       

       

      מדוע ללכת לבית הספר?

       

      לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

       

       

      היסודות החברתיים 

       

      לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

       

      קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

       

      או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

       

      וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

       

      אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

       

      אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

       

      בחזרה לדברים הבסיסיים.

       

      בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

       

      בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא בית-ספר עבור עולם המציאות.

       

        1/8/12 08:25:

       

       

      "אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד. 


      ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

      ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

      למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

      אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

      כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הבודהיסטית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

      שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

      דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

      החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

      זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

      הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

      בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

       

       

        1/8/12 08:23:

       

       

      פרדיגמה חדשה-ישנה מבוססת על היותך נאמן לעצמך

       

      או

       

      בריאות הנפש בניגוד למיסטיקה ולהקרבה עצמית.

       

       

      חייו וההערכה העצמית של האדם תובעים ממנו:

       

       

      - את ההפעלה המלאה של שכלו ותבונתו
      ב נ י ג ו ד
      לאמונות טפלות ולשימוש בריגשותיו ככלי-הכרה.
       

       

      - התחושה של שליטה במציאות
      ב נ י ג ו ד
      לעל-טבעי, לפלאי, לניסי ולמחוסר הסיבתיות.
       

       

      - שהמטרה והדאגה של תודעתו יהיו המציאות וכדור הארץ שלנו
      ב נ י ג ו ד
      לנשגב, ל"נעלה" ולעולם הבא.
       

       

      - להתגאות בכושרו לחשוב ובכושרו לחיות
      ב נ י ג ו ד
      לענווה המתחסדת, חוסר הישע וחוסר האונים.
       

       

      - נאמנות לערכיו, למוחו ולשיפוטיו, ולחייו
      ב נ י ג ו ד
      להקרבה עצמית והרס עצמי.

       

       

      ארכיון

      פרופיל

      עופרנקש0
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין