אמור לי מהי מסיבתך, ואומר לך מי אתה

איך צריכה להיראות מסיבת פרידה קלאסית? עוגות, דמעות וטישיו, זר פרחים, תעודת הוקרה ומתנה ענובה בסרט אדום. וכמובן, נאומים עמוסי סיסמאות שתמציתו: תרומה עצומה/דבקות במטרה/נחישות-רגישות ועוד על זו הדרך. זהו פחות או יותר.

אז זהו שפחות, הרבה הרבה פחות. נראה שבמשטרת ישראל, הדרך למסיבת פרידה היא מדרון חלקלק שמוביל לתהום מוסרית, פשוט כך.

דוברת מחוז תל אביב של משטרת ישראל, סגן ניצב סיגל טולדו, סיימה את עבודתה. במחוז מצאו דרך מקורית ביותר להיפרד ממנה, כזו שלא תשכח ממנה לעולם ועד. ובעיקר, שתיישם את הפתגם העממי הטוען, כי בכל פרידה יש משהו מהמוות.

הפרומו ל״מסיבה״ החל ביום חמישי לפני כשבועיים, בשש בערב. כבר אז נשמעו בקשר המשטרתי דיווחים קטועים על ירי בצפון תל אביב. מאוחר יותר ״הובהר״ כי מדובר באירוע מחריד בו קופחו חייה של אישה.

כתבים וקציני משטרה בכירים ששיתפו פעולה עם הפשע (ואין הגדרה קולעת יותר מאשר המילה ״פשע״), תיאמו עמדות והחלו להתקשר בבהילות לדוברת. טולדו הגיעה במהירות לזירה, בשלב זה גברו הדיווחים כי מדובר באסון בו מצאה את מותה כתבת פלילים ידועה, במהלך סיקור אירוע עברייני.

בינתיים, במקום האירוע, כבר נבנתה זירה של ממש. בלשי מרחב הירקון וימ״ר תל אביב, מילאו את המקום. ניידות סיור סגרו את האזור בסרט סימון, ואפילו אנשי המעבדה לזיהוי פלילי, לבושים בסרבלים לבנים, עבדו בלי הרף בלעשות רושם של עיסוק אינטנסיבי. הכתבים מצידם, תיעדו בצילומי קלוז אפ את זירת האסון.

עד לשנייה האחרונה האמינה הדוברת הוותיקה לטרגדיה, ואף ביקשה ממפקד מחוז תל אביב במשטרה, ניצב אהרון אקסול, להיפרד מידידתה הטובה, מולה עבדה שנים רבות. מפקד מרחב ירקון במשטרה, תת ניצב יורם אוחיון, צעד אף הוא אל המכונית. לפתע התעוררה הכתבת לחיים. ״נשארתי בלי מילים״, אמרה טולדו הנרגשת, ״להפיק מתיחה כזו זה מעשה דמיוני, אבל אני מבינה שעשו את זה מתוך הערכה אלי״.

זוכרים את הסיפור המופלא ״תבואת שיגעון״? אנחנו מסתובבים ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, ותמהים אם רק אנחנו נורמלים; וכל השאר, כולל כל המדינה הזו, מאלה שבטופ שבצמרת ועד אחרוני הפקידים, איבדו אבסולוטית את שפיותם״.

הנה ספירת מלאי: כתבים (מהם באמת לא מצופה לרף אנושי מינימלי), בלשים, אנשי מז״פ, שוטרים, קציני משטרה, המפקדים הבכירים ביותר; כולם לא ראו פגם מוסרי כל שהוא, במתיחה שנכנה אותה בלשון עדינה ״סרת טעם״.

איך זה שהשניים שם למעלה על הטריבונה, מפקד מרחב הירקון ומפקד מחוז תל אביב, האמונים על בטחון הציבור ועל שלומו; לא הפנימו שלא יתכן בעולם, שמעשה פלילי שאין חמור ממנו, מוות של אדם(!!!) יהפוך לסוג של הומור? האם הבדיחה הזו באמת באמת הצחיקה אותם?

חמור מזה, שני הקודקודים (לא נכנה אותם ילדותיים, משום שאין שום סיבה להעליב ילדים), הקדישו זמן, אנרגיה ומשאבים, כדי לביים תת רמה של עלילה חולנית. ואף בחרו לעצמם את התפקידים הראשיים בהצגה. כמו שאומר הביטוי, הגועל והנפש.

״אני מבינה שעשו את זה מתוך הערכה אלי״, יאה המסיבה למסובבים ולנישומה בעצמה. אם טולדו הסיקה מהמתיחה הוולגרית -אכזרית, הבלתי אנושית והבלתי מוסרית, כי היא מלמדת על הערכה אליה, הרי שכמו שאומרים הילדים, ״מגיע לה״. ללא ספק, היא קנתה אותה ביושר. איך זה שבמקום לזעום זעם אין אונים, ולהיעלב על עצם הרעיון, שחיסול אדם קרוב הוא מסיבה; מודים על המתיחה הגרוטסקית, ורואים בה אות כבוד וחברות נאמנה?

קצת על תג המחיר; כמה עלתה המסיבה המפוקפקת הזו? נראה כי כמממנים זכותנו לקבל את החשבון. האם משטרת מחוז תל אביב הקימה חפ״ק הפקות לאסון? שימו לב למעגלים שהיו סביב האירוע, וששיוו לו תדמית אותנטית לחלוטין, מהי עלות שעות העבודה של הבלשים, השוטרים, אנשי המז״פ ועוד ועוד?

במשטרת ישראל דוחים בזעף את הסקרים שמעידים על ירידה מתמשכת ועקבית באמון שרוחש הציבור למשטרה. נראה כי לא נותר ולו נאיבי אחד, שמאמין שבמשטרה יושבים אנשים רציניים, אחראיים ובעלי שיקול דעת.

שיקום בחיבור

בית סוהר הוא עונש לפושע, וגם לחברה. אחוזים ניכרים של עבריינים חוזרים למעגל הפשע, וחמור מזה, חברת העבריינים המקצוענית שמאכלסת את בתי הכלא, מנחילה ידע עצום בתחום, לפושעים מתחילים.

שופטים ובתי משפט ברחבי העולם, מחפשים עונשים אלטרנטיביים לבתי הכלא שהפכו לחממה של פשע. קחו למשל את סטייסי קוק, מבית הדין לערעורים באוהיו, ארצות הברית. היא דורשת מכל מורשע לכתוב חיבור על הפשע אותו ביצע, לתמצת את העוול שבו ולהפיק לקחים.

״המטרה שלי היא להביא את הנאשמים לחשוב על מה שעשו, ועד כמה זה מזיק לסביבה הקרובה שלהם״, אמרה קוק בראיון ל״בליד ריפורט״. ״מאז שהתחלתי לעסוק במשפט, חשתי שיש בעיה לגרום לאנשים להבין מה הם עשו לא בסדר. כתיבת חיבורים היא דרך מעולה, בה מברר האדם עם עצמו עניינים מוסריים סבוכים״.

גזרי הדין של קוק הנפיקו מסמכים מרתקים, אותם כתבו נאשמים; ״הסכנות בפגיעות ראש״, ״נשק ואלימות בקרב בני נוער, שיטות מניעה״, ״כך תרחיקו את ילדיכם מאוכלוסייה עבריינית״, ועוד ועוד.

ישנם מקרים בהם ממירה השופטת את עונש המאסר או הקנס, בחיבורים. אולם אך ורק במקרים בהם החיבורים מושקעים, מנומקים כיאות, נשענים על מקורות רבים, וכתובים כמו שצריך.

חיבורים הם לא הערוץ החינוכי היחיד של קוק; במקרה של פשיעה ״חברתית״, היא דורשת מהעבריינים לכתוב מכתבי התנצלות לנפגעי הפשע. קוק: ״בכך אני תורמת לחברה פי כמה, מאשר בהגדלת הצפיפות בבתי הכלא״.

כמו קוק, גם מנהלי חנות בשבדיה מעדיפים להרתיע את הפושעים בדרך יצירתית. כל גנב שנתפס על חם ב״רולר סטור״ בעיר סונדסוואל בצפון שבדיה, יכול לבחור אחד משתי אפשרויות; או שמדווחים עליו למשטרה, או שהוא מסכים להסתובב בחנות עם שלט עליו כתוב ״אני גנב״.

פחות מחודש מאז פתיחת החנות, וכבר נתפסו בה ארבעה גנבים ובפני כולם הוצגו שתי האופציות. האפשרות הראשונה היא לדווח עליהם למשטרה, ואז יושת קנס בסך 1,500 קרונה (220 דולר). האפשרות השנייה היא לעשות משמרת של איסוף עגלות בחנות במהלך סוף השבוע, כאשר הגנב מסתובב עם שלט שעליו כתוב: ״אני גנב, גנבתי מ׳דולר סטור׳״.

עם כל האפקט החינוכי, הרי שבני אדם לא תמיד ששים להתחנך ובמקרים רבים הם מעדיפים לשלם קנס, ובלבד שלא להשתנות. מנהל החנות, פיטר אלברג ציין לעיתון ״דוגבלדט״, כי בינתיים, אף לא אחד מארבעת הגנבים שנתפסו, נאות לשאת את השלט, וכולם העדיפו על פניו קנס נשכני.

המסר במסרון: אני מכור

חולי הירח המיושנים לא היו יצירתיים דיים; הם היו מתעוררים באישון, ויוצאים לסיבוב קצר בחלד. בעיניים עצומות הם היו סובבים בבית, ואז מנסים לצאת ממנו בדרכים בלתי קונבנציונאליות, כך שאם הדלת היתה נעולה, החלון היווה אופצית חילוץ מעשית למדי. אלה שהצליחו להיחלץ, סבבו בפיגימתם ברחובות, והיו מקרים של סהרוריים שאף נהגו ברכבם למרחקים עצומים, והכל מתוך שינה.

הסהרוריים של המאה ה-21, הם נפגעי אורח החיים הקדחתני והתובעני. עידן התקשורת הסלולרית והמחשבים, גורם לבני אדם רבים להימצא במצב של כוננות ודריכות, גם בעת השינה. התופעה ההתנהגותית החדשה היא שליחת מסרונים תוך כדי שינה.

המדען וחוקר השינה האוסטרלי ד״ר דיוויד קנינגטון, מסביר כי: ״מספרם של המסמסים תוך כדי שינה ובאופן תת מודע גדל בהתמדה. לחצי היום יום המתרבים, העומס במטלות והסטרס המעיק, מהווים סיבה מכרעת לעניין״.

המסמסים שכלל אינם מודעים לסימוס הקבוע, נמצאים במצב מתמיד של דריכות, במשך עשרים וארבע שעות, הן בעת העירות והן בעת השינה. מדובר באנשים המתקשים להתנתק ממחויבות, כאלה הרואים עצמם מחויבים להיות זמינים כל העת, ולהשיב לכל הודעה הנשלחת אליהם. הם חשים אשמה על כך שהם נאלצים לישון, ולו מספר שעות, ולכן המכשירים הסלולריי צמודים אליהם והופכים לאיבר נוסף בגופם.        

הטקסטים הנשלחים בעיצומו של חלום, הם מבולבלים וחסרי כל קשר בין המילים. כאשר ה מכורים לסלולרי מתעוררים משנתם, הם אינם זוכרים כלל ששלחו הודעות.

מכירים את הטיפוסים שבשנתם נואמים נאומי כתר? אלה שחיים בפחד מתמיד מ״מה אמרתי באמצע החלום? אילו סודות גיליתי?״. המכורים לסלולרי שואלים את השאלה בוורסיה טכנולוגית :״איזה מסרון שלחתי מתוך שינה, ואיזה סוד חשפתי?״. עוד סיבה לא להזדקק לטלפונים לא כשרים שממכרים את האדם ומשעבדים אותו למכשיר הקטן.

לפתוח את הדלת, נפוליאון דופק

שיעור היסטוריה. המורה מלמד בפאתוס על האיש הקטן מקורסיקה, הוא מפליג בתיאורים על "המונרך הנאור" ועל "הקיסרות הראשונה" של נפוליאון בונפרטה. הוא מדבר על המצביא המהולל והתאורטיקן הצבאי הגאוני. ואז, בשיאו של הקליימקס, בעוד צבאו של נפוליאון ניגף באדמה הרוסית החרוכה, נשמעים פיהוקים מכמירי לב מכל פינות הכיתה.

ואז, כדי להציל את שארית כבודו העלוב וגם את השיעור, ניגש המורה אל הטייפ, ומשמיע לתלמידים את נפוליאון אומר בקולו: ״כל חייל נושא בתרמילו, את שרביט המרשל״. בבת אחת משתררת דממת הקשבה אבסולוטית. אחרי הכל, קל פי כמה ללמוד על כיבוש מערב אירופה על ידי נפוליאון, כשמביאים את הכובש , המהולל פיזית לכיתה(לפחות את קולו), ושומעים אותו לועג חרש: ״לעולם אל תפריע לאויב שלך, כשהוא עושה טעות״.

איך באמת נשמע היה קולו של נפוליאון? חד כמו שכלו? מצפצף כמו אופיו? נמוך כמו הטקטיקות בהן נקט, וכמו קומתו הפיזית? רגע, למה רק נפוליאון? תארו לכם שאפשר היה לשמוע את ההיסטוריה ולהאזין לה לאחר מאות שנים.

גילוי מדהים נחשף במעבדותיו של תומס אדיסון! קופסת עץ שהתחבאה בנחת 120 שנה, מאחורי המיטה בה נהג הממציא הידוע לנמנם במעבדתו, הביאה לגילוי היסטורי של הקלטה נדירה. מדובר בהקלטה יחידה מסוגה, של הקאנצלר הגרמני הנודע ומאחד גרמניה, אוטו פון ביסמארק. בקופסת העץ התגלו 17 גלילי שעווה של מכשיר הפונוגרף, אותו המציא אדיסון ב-1877. הגלילים נחשפו על ידי נציגים מהמעבדה הישנה של אדיסון בווסט אורנג׳, ניו ג׳רזי, שנקראת כיום ״הפארק ההיסטורי הלאומי של תומאס אדיסון״. הם פוענחו לאחר תהליך מסובך שערכו היסטוריונים, ביניהם היסטוריונים של צלילים.

בהקלטות מצטט ביסמארק קטעי שירה באנגלית, לטינית, צרפתית וגרמנית. הוא אף מצטט בהן קטעים מתוך ההמנון הצרפתי. ההקלטה מסתיימת בעצה ״לחיות חיים מתונים״ שמעניק קאנצלר הברזל, ככל הנראה לבנו הרברט.

הגלילים, מהשנים 1889 ו-1890, כוללים בנוסף להקלטה היחידה הידועה של קולו של ביסמארק, גם הקלטות של האסטרטג הצבאי הנודע הלמות פון מולטקה, בהן הוא מדקלם שורות של שירה.

מולטקה היה בן 89 כשערך את ההקלטה - מדובר בהקלטה היחידה עליה ידוע שנעשתה של קולו של אדם שנולד לפני 1800. הקלטות אחרות שנמצאו כוללות קטעים מוסיקליים כמו קטעי נגינה ושירה בביצוע זמרים ופסנתרנים, ובהם מה שנראה כהקלטה הראשונה של יצירה של המלחין פרדריק שופן.

סועדים את ליבם (פשוטו כמשמעו)

רופאים ומומחי תזונה מזהירים כי חולה לב שיסעד את ליבו בארוחה המוצעת במסעדה בבריטניה, יחסל אותו (את הלב) באופן מוחלט.

אפשר להבין לליבו של הלב שמחליט לשבוק בעקבות משימת נפילים, של חיסול 6,000 קלוריות במחי ארוחת בוקר.

הכל התחיל מתלונות קנטרניות; ה״דיילי מייל״ מדווח כי המסעדה בנופולק שבמזרח בריטניה, קיבלה תלונות מסועדים על כי ארוחות הבוקר המוגשות במקום, קמצניות וזערוריות. הבעלים החליט ללכת עם העניין עד הסוף (הסוף של הסועדים), ולהציע ארוחת ענק, על צלחת בגודל של מגש. ארוחת הבוקר הצנועה כוללת, בין השאר: 12 נקניקיות, 12 פרוסות בשר, שש ביצים, והכל במשקל ממוצע של ארבעה קילוגרמים. יותר ממשקלו הממוצע של יילוד.

התפריט יצא לאור, ויהומו הרופאים והתזונאים בבריטניה. פרופ׳ דיוויד האסלם, מהפורום הלאומי נגד השמנה, הזהיר כי קיימת אפשרות שמישהו ימות לאחר שיאכל את הארוחה. לדבריו, הארוחה הזאת מסוכנת ועלולה לגרום סכרת, בעיות לב ואף שבץ.

אנשי המקצוע דורשים להסיר את הארוחה מהתפריט, ומצרפים התראה חמורה לקבוצות סיכון. אחרי הכל, מדובר ב- 6,000 קלוריות, שהן כפול שלוש מהקלוריות המומלצות לאדם, ליום שלם.

״במלחמה כמו במלחמה״, אמר בזעם מרטין סמית׳, בעל המסעדה,

״כל האמצעים כשרים״, ומיד פצח במבצע קידום מכירות למגה הארוחה. הסעודה שעולה 15 לירות שטרלינג, תינתן בחינם, לסועד שיצליח לחסל את כל המזון בתוך שעה, בלי עזרה. בינתיים לא הצליח איש, גם לא אלה שהגיעו ממחלקת הזללנים, לעמוד במשימה.

סמית סירב להסיר את הארוחה מהתפריט, אולם הודיע (בציניות יש לומר), כי המסעדה תסייע לגייס כספים עבור קרן שפועלת בתחום הבריאות. מה יש לומר, עיסקה יפה והומנית; ביד אחד מרעיל בעל המסעדה את הסועדים, וביד השנייה הוא תורם לבריאותם. כמה מאוזן.