לפני שבוע נפטרה אחת המשוררות היותר מוכרות, מוערכות ובעיקר אהובות בעולם, ויסלבה שימבורסקה הפולנייה, ששיריה המוקדמים פורסמו בשנת 1945 (ושימו לב לשנה !). איני זוכרת איך התוודעתי לראשונה לשירייה, אולי אהבתי לשירה בכלל, אולי המוצא הפולני שמרגיש לי קרוב, רבות מחברותייה של אמי פולניות (לא יהודיות !) נשים מקסימות שהיו חברותייה, בשנים שלאחר המלחמה, כששבה לפולין מרוסיה אליה ברחו והאהבה והקשר ביניהן הבהיר שקיימת אחווה ואהבה בין בני אדם ללא קשר לדתם זהותם, מוצאם וכל מה שאינו רלוונטי לחיבור בין נפש לנפש, אדם לאדם. שימבורסקה התייחסה בלא מעט משירייה גם לנושא השואה, באותה הקדושה החפה מכל יומרה או התיפיפות בה היא מתיחסת בשירייה למכלול החוויה האנושית ושאלות הנוגעות לקיומנו כאן. סגנון הכתיבה שלה שכבש אותי בצניעותו מצד אחד, אך בעומק ובדיוק בו היא מתבוננת בחוויה האנושית, הוא שהפך אותה בעיני לפחות, לקרובה ואהודה כל כך במקומות שונים, באשר נפש האדם, הרגשות, התהיות, הקונפליקטים שאנו חווים, אינם שאלה של מקום לעתים גם של זמן. משוררת שאהבתה לאדם באשר הוא, הופכת את התבוננותה על החיים ואת שירתה מפולנית לרב- גונית, רב- שפתית, על - זמנית.
קשה לי לבחור רק בשיר אחד לפוסט זה ואולי אביא בכל פעם שיר אחר משירייה הרבים שדיבר אלי והייתי רוצה לחלוק עם מי שיזדמן לבלוגי השכוח.
הפעם בוחרת בשיר קטן, המבטא אמת גדולה על טבע האדם.
נופלים מהשמים/ ויסלבה שימבורסקה חולף הכישוף, אף שכוחות כבירים נשארו כשהיו. בלילות אוגוסט בהירים אינך יודע אם כוכב נופל או משהו עגול. ואינך יודע אם זה הדבר שצריך ליפול. ואינך יודע אם יאה להשתעשע במשאלות, לנבא ? מאי -הבנה של כוכבים ומזלות ? כאילו אין זו עדיין המאה העשרים ? נצנוץ כלשהו ישבע לך: אני גץ בן גיצים, גץ אמיתי מזנבו של כוכב, כלום מלבד גץ, נעלם מאליו- זה לא אני שלעיתוני המחר צונח, זה ההוא, שם, ליד, יש לו פגם במתנע.
וכמה מילים משלי על שירה. במרכז השיר עומדת חווית חוסר הביטחון של האדם ביקום. תחושת אי הוודאות באשר לחייו,לעתיד, כאשר איש איש שבוי בחייו הקטנים, בעתיד האישי שלו, בציפייה, בתיקווה, בסקרנות מה יביא לו העתיד בכנפיו. המשאלות והתיקוות הן משהו עמוק ומהותי בטבע האדם. משחר ההיסטוריה נהג האדם לפנות בבקשת עזרה לקוראי עתידות, האורקל מדלפי, בעלת האוב, הפרעונים רבי הכוח לכאורה במצריים ועד ימינו וללא יוצא מן הכלל וללא קשר לכך שאנו כבר במאה העשרים ואחת, או כפי שכתבה שימבורסקה "כאילו אין זו עדיין המאה העשרים ?" אנו על מנהיגנו, מרגישים בצורך העז הזה לדעת, מה צופן לנו העתיד. הפנייה לאסטרולוגים, נמרולוגים, מתקשרים, קוראים בקלפים וכל מי שנתפס בעיננו כבעל יכולת בלתי- נדירה לחזות את העתיד, היתה ותהייה אחד המקצועות הוותיקים ביותר, שיוסיפו ללוות את האדם כל עוד יוותרו כאן אדמים, על פני האדמה הזאת. ההיזדקקות הזו מבהירה לנו עד כמה אין זה משנה כמה האנושות התקדמה מבחינת רעיונות, חידושים, תגליות מדעיות או טכנולוגיות, טבע האדם נותר כשהיה, שברירי, נתון למצוקות, זקוק לאישורים והבטחות, גם אם אין מאחוריהן, אלא "כלום מלבד גץ, נעלם מאליו..." . ויסלבה מביטה בשירה זה בדיקנות משועשעת על החולשה האנושית, על הצורך הזה, להיאחז בתקוה, בידיעת העתיד ,שהוא כל כך אנושי ומובן ומביא אותנו לא אחת לאמונה בכוכבים נופלים ומזלות וכל אותן אמונות, שאם נודה על האמת בסופן הן חסרות כל בסיס, כפי שמיטיבה לבטא שימבורסקה בשירה זה. וכמובן שכל היופי הזה בשירתה לא היה מגיע אלינו הקוראים בעברית, ללא יכולת התרגום המופלאה של רפי וייכרט.
ומיותר לציין, כי ככל שהאדם קונה לו אחיזה באמונה בכוחותיו, כישוריו הייחודיים, יכולתו להשפיע ולעצב את חייו כרצונו וכפועל יוצא מאותה אמונה בעצמו ולא בשום כוח אחר, שהוא חיצוני לו, כל הצורך הזה וההזדקקות לאישורים מבחוץ או לפנייה לגרמי השמיים, אמונות תפלות או השענות ותלות בדבריהם של אחרים, במקום הקשבה לקול הפנימי, הולך ומצטמצם או פשוט לא קיים. ואז חברים, ניתן לגשת במבט משועשע ולהתבונן בחולשותינו האנושיות או במקרה זה בגרמי השמיים ויכולתם לנבא את עתידנו, באותה שובבות מבודחת, שמציע לנו נצנוץ הכוכב החמוד, בשירה של שימבורסקה ובא לציון (או לפחות לנפש האדם) גואל !!
להתראות בשירה הבא :))) שלכם עם חיוך, יעל פריאל - אימון אישי לחיים עם טעם. מאמנת אישית ומנחת קבוצות אימון, העצמה וצמיחה אישית. |