| דרוש גבר - ההמשך לחלק הראשון של הסיפור סיפור אמיתי מה"קפה"
מאת: עמוסס
"וואו מחר," אני אומרת, לפני שמסיימת עוד שיחה מיני רבות בשבוע האחרון עם עמוס. השיחות האלה הפכו כבר לשגרת יומי, שיחות מעניינות, פתוחות אפילו, אפשר לומר, אינטימיות. את רוב היום העברתי עם שירלי. מספרה, ציפורניים וסידורים אחרונים. עכשיו, בשיחתנו בדרך הביתה כבר מרגישה את ההתרגשות. מוזר, אבל לא הרגשתי ככה לפני הדייטים הרבים שהיו לי. אפילו שזה משהו אחר וברור שלא יוביל אותי לפרק ב' שלי, אני מאד מצפה ומתרגשת. התגובות של החברים בקפה הלהיבו אותי עוד יותר, גם אלה שפרגנו באמת וגם אלה שהרגשתי שמקווים לנפילה. לא אסתיר שהעובדה שהבחור מחוזר עשתה לי את זה עוד יותר. וזהו, מחר הארוע וכמו שקבענו, נפגש ממש לפני.
*** "כבר מתגעגעת?" לפני כמה דקות סיימנו שיחה. בדיוק סיפרתי לה שסגרתי על מקום למסיבת סילבסטר לחברים מהקפה ומסיבת "נעים להכיר" ביום שישי הבא. אני שומע אותה בוכה מעבר לקו. היא ממלמלת משהו שלא בדיוק הבנתי. "מה קרה?" אני שואל כדי להיות בטוח . "סבא שלי נפטר", היא חוזרת בקול חנוק מבכי. אני מנסה להיות איתה מרחוק ברגעים האלה. לא מנסה לחשוב אפילו איך זה ישפיע על מחר. אנחנו משוחחים עוד כמה פעמים עד הלילה.
*** בוכה. דמעות בעיניים. קשה לי לראות את אימי ככה בשעה שאחיה קוראים קדיש על קבר סבי שזה עתה כוסה בעפר. מאחורי גלית בת דודתי, מימיני בחור שנראה לי מוכר. ראיתי שהוא הגיע ביחד עם גלית. אולי חבר חדש שלה, חשבתי, אולי אחד החברים של בני דודי. אולי משם אני מכירה אותו. צועדים כולם בעצב לכוון החנייה. פונה אליי הבחור בחולצה השחורה שעמד לידי קודם. "רציתי להשתתף בצערך."
*** "הייתי חייב לבוא", אמרתי לה, "עמוס". היא חיבקה אותי ובכתה. נראה היה שהיא בהלם מזה שהגעתי. הרגשתי צורך להיות בהלוויה. מהרגע הראשון ידעתי שזה מה שאעשה. אפילו שלא נפגשנו, הקשר כבר היה כל כך קרוב שזה נראה לי טבעי. לא סיפרתי לה שאבוא כדי שלא תרגיש לא בנוח. היא התרחקה טיפה והסתכלה עליי, חייכה וחיבקה שוב.
*** "לא רציתי שתראה אותי ככה," אמרתי. הופתעתי ושמחתי לראות אותו. החיבוק שלו חיזק אותי, אפילו גרם לי לחייך. "מי זה?", שאלה בת דודתי אחרי שהתרחק והלך. "זה היה אמור להיות הדייט שלי בערב" עניתי. בדרך הביתה אני עוד מריחה באפי את הריח שלו כשנשקתי לצווארו לפני שנפרדנו. אני מתקשרת לומר תודה ומתנצלת על איך שנראיתי.
*** שגית מחליטה ללכת למסיבת הברית של שירלי. אני, כמובן, אצטרף בדיוק כפי שקבענו, רק שהפעם אנחנו מכירים וראינו האחד את השנייה. מהשיחות שלנו היה ברור שאחרי הארוע נמשיך גם בבילוי, אחר, משלנו. עכשיו כבר לא בטוח שזה יקרה, אבל מבחינתי הכל פתוח, אני משאיר זאת לערב.
*** אנחנו נכנסים לאולם. מחבקת את שירלי. עמוס התקדם פנימה וסיסי חברתי שהגיעה איתנו, אומרת לשירלי: "קלטת?". שירלי מחייכת אליי את החיוך ששנינו מבינות אותו היטב. ישבנו לשולחן עם החברות של שירלי. הרגשתי איך המבטים לכיווננו. הרגשתי הכי טוב בעולם למרות היום הקשה הזה. אחרי כל היום הזה, הערב דווקא היה נחמד. הנוכחות שלו איתי, החיוכים, הנגיעות הקלות, היד שלו על הכסא שכאילו מחבקת. האמת, חיכיתי לסוף הערב. מצטלמים לפני שנפרדים משירלי ובעלה. שירלי מסמנת לי באגודלה מן סימן כזה. "אחלה".
*** מוזר, אבל הרגשתי די בנוח. ניסיתי לחשוב מה היה קורה, אם היא היתה צריכה לבוא לבד, אחרי שסבא שלה נפטר. כנראה שזה דרכו של עולם. הרגשתי שהנוכחות שלי וכל מה שהיה מסביב, תרמו כדי לשפר במקצת את מצב הרוח שלה. ראיתי את זה במבטים, בחיוך, בנגיעות הקלות, ברצון שלה בכל זאת להמשיך את הערב גם אחרי הארוע. נהנייתי מכל רגע גם במפגש איתה ושמחתי שהתאפשרה לנו החוויה המשותפת.
*** מצאתי לי חבר טוב. "תודה לך שנענית לפוסט שלי ואפשרת את החוויה הזו," אמרתי אתמול לעמוס. במבט לאחור, הייתי חוזרת על זה שוב. אבל אל תחכו להודעה הבאה... . . . כל הזכויות שמורות לעמוס שטרית
|