האהבה הראשונה ההיא, שהייתה להם משך שנה וחצי או שנתיים אי שם בשנות התשעים, היא לא יותר מזיכרון בשבילו. עכשיו שקיבל את ההודעה, הוא יצטרך לזכור אותה בשביל שניהם. והוא לא בנוי לזה. זה לא בשבילו, הוא אפילו לא זוכר את הקוד לאוטו.

אז הוא יושב עכשיו ברכב לא מונע, בבוקר ירושלמי, ולא זז.

"מה את מתה לי פתאום עכשיו? היינו אמורים להיפגש אי שם מתישהו בעתיד. לחייך, להיות קצת נבוכים, להתעדכן אחד על השני ולהמשיך הלאה.

מה מתה, מה? היית, תסלחי לי, אהבת נעוריי.

ועכשיו את מתה. השארת מאחורייך שני ילדים קטנים ובעל שבור לרסיסים.

ואיפה לשים עכשיו את הכאב עלייך, את אובדנך הכפול, הישן והחדש? איפה?

המקרר שלי מלא במאכלים שהאישה שלי אוהבת בשביל הבת שלנו,

שם לא.

מדף הספרים שלי היום לא מצלצל ממך בכלל,

שם לא.

אולי בין הדיסקים שעוד נשארו לי יש אחד ממך?

לא.

לא.

אבל את יודעת, בחצר הבית שלי עולה עכשיו זריחה שמזכירה לי את הכנרת שהייתה לנו ביחד.

שם את יכולה למצוא לך מקום, אם תרצי.

שם אזכור אותך, כך אזכר בך.

כשאעמוד במדבר, או אקום מהמיטה בשעות של אבות צעירים, והבוקר יפתיע חזק ובהיר - אזכור אותך,

לפי יכולתי המוגבלת.

כך אשמור בשבילך, כמחווה מאוחרת, את זיכרון אהבתנו ההיא, שרק את ואני הכרנו באמת.

כמו בכל האהבות, בעצם."

הוא מוחה את לחייו, שנרטבו לזכר הגיל והאהבה שחשב שהם מזמן ביוגרפיה יבשה. איכשהו שניהם נגמרו היום באופן סופי יותר.

הוא נשען אחורה, ונושם נשימה עמוקה שכולה חיים. שכולת חיים.

ואז הוא נזכר בקוד של האוטו.

הוא מתניע,

ונוסע.