גדלתי בציבור הדתי. כיום, ניתן בהחלט לומר שאיני "דתי-ארצישראלי אותנטי" אלא הכלאה שאין לנו שם בשבילה בישראל בגלל הרוחניות המונוטומית והמשעמת במיוחד שיש דווקא פה, בא"י. לפני מאה שנה, אולי היה עוד מישהו שהיה קורא לי "רליגיוזי", אך כיום יקראו לזה "דתי לייט" - מונח פשטני, לא מייצג והכי גרוע - מעליב. המונח הזה "דתי לייט" מייצג כמה דברים, ביניהם, המחשבה של "אני מעליך" ושל "אתה חפיפניק". כלומר, אין שום סיכוי שבעולם שדווקא אני מצאתי אוצר רוחני כלשהו, שיכול להיות שלך אין - הרי דפי התלמוד היה במעמד כ"כ רם במשך 2000 שנה, מי אתה שבעזרת קצת מחשבת חסידית ו(שום ושמים!) אקסיסטנציאליט מודרנית תקבע שאתה שווה לאברך קדוש באחת מישיבות הקו?
אני חייב לציין, למרות גילי הצעיר, אני מסתכל בחרדה על מהלך האידיאות במאה שנים האחרונות. ברור לי לחלוטין שאישים מהציונות הרוחנית לא היו יכולים "לייבא את הסחורה" הרוחנית שלהם לציבור. לצערי, הרוח שאפיינה את הזרם הזה הייתה בעיקר אינטלקטואלית-אישית. ואולם, נשאתי את עיניי לעבר מקום מיוחד. בעניים תמימות, עיניים של עגל הצמא לתורת חיים אמיתית, הפנתי את עיניי הקוראות דווקא את הראי"ה. מבחינתי, שילוב החוויה הרליגיוזית הדתית הקלאסית עם חדשנות דתית אמיתית הייתה יכולה לייבא את הסחורה. המפתחות היו במכונית, הנהג ישב בכיסא, אפילו התניע! אבל המכונית מעולם לא נסעה. הטעות הייתה עקבית במשך הדורות. הראי"ה אמנם הניח את הבסיס להתחדשות רעיונית ולהגות רדיקלית ביותר, אך זו (מטעמים חצי-מוצדקים, לטעמי) טושטשה במשך הדורות. החל מעריכה ראשונית של כל הכתבים (שבאוניברסיטת בר-אילן באיחור רציני חוקרים, אמנם בצדק - הכתבים לא היו פשוט ברשותם) ועד להמשך הרוחני של הראי"ה עצמו.
אל תבינו אותי לא נכון - הראי"ה מבחינתי לא היה הדמות אליה אני נושא את עיניי כיום. אך הוא היה ההתחלה הנכונה, שלצערי אף אחד מעולם לא טרח להמשיך.
המתח הזה, שהיה ב"מרכז" (הישיבה שהקים הראי"ה) בסוף גרם לפיצול בעולם הדתי-לאומי, שהיה יכול להיות נושא הדגל. אני כמובן מדבר על פרישתו של הרב טאו מן המקום והקמת ישיבה משלו תחת הדגל "הר מור" (שלדורות, תשויך למה שהיו אנו קוראים "ישיבות הקו", על זה בהמשך) הייתה יריית ההתחלה ברגל של תחילת הגאולה. הפיצול, לא למרבה הפלא, קרה בגלל מתח שהיה שם למן ההתחלה - בין ההבנה האקדמאית ה"פשוטה", "ההמונית" וה"לא מעמיקה" (ובמקרה לחלוטין, גם ההבנה של הרוב המוחלט של עם ישראל, שכבר מלפני כמה דורות פרק את "העול הדתי" בדיוק בגלל ההתנוונות שלו, או להפך - העמקת היתר בנושאים שאף אחד כבר לא הבין מלבד כמה "גדולים" שבינם לבין המציאות הקשר היה רופף במקרה הטוב).
הרצון הזה, להביא את האמת בדמות השילוב האולטימטיבי בין פתיחות לתרבות המערבית, לחברה האקדמאית הצולבת, לציבור החילוני הפשוט - לבין החזקה ברוח התורה הגלותית בהתגלמותה הפשוטה, האחרונה וה"מושלמת", היה אמור להביא לגאולה עצמה. אני לא חושב שאתם מבינים כמה צער אני מביע פה כשאני כותב דברים אלו. המשמעות של זה היא שהאפשרות היחידה שלי היא לא לחיות בציבור אלא על התפר ממש.
איפה נחיה? בציבור החילוני הרדוד בעיקרו, ההדוניסטי בתרבותו, האינדווידואלי ברוחו? לא תודה, ברגע שארצה זאת - אלך לחיות על אי, שם תהיה לי יותר חברה. לחיות בציבור הדתי? איפה? היכן שהדוגמאטיות הדתית שולטת ב90% מהמקומות, היכן שמקדשים טקסט משפטי ומשפילים טקסטים רליגיוזיים לרגליהם? היכן עדיין חיים בעידן פטריכאלי, הומופובי ובחלק מן המקומות לאומני מובהק?
הראי"ה השאיר בכתביו פתח להתחדשות רעיונית-דתית בעתיד. ישנם עדיין בודדים הנושאים דגל זה בציבור הדתי (הרב שרקי, הרב שרלו, הרב ביגמן ודומיהם) אך הם נאלצים להתחיל מאפס. הם נאלצים להתמודד (שוב ושוב) עם אותן הבעיות שהתמודד איתן הראי"ה עם שינוי אחד: אין להם רוח הקודש פורמאלית. בעוד שמקובל היה בציבורים כי הרב קוק הוא ישות בעלת רוח הקודש, על כן כתביה היו יכולים להיות פואטיים וניתנים לפירוש וללמיוד - הרבנים בדורנו נאלצים להיראות בעיני הציבור כ"סוג ב'", לא מספיק "גדולים בתורה", לא מספיק "קדושים" יותר מדי "מתירים". מצב זה מייאש ומדהים אותי כיצד אלו עדיין מחזיקים את קו החזית האחרון של הקדושה בציבור הזה. הרי מזמן, מקובל בציבור שהר מור זה בעצם "מרכז" החדש. הרי מזמן הדתיים-ליברליים הם הציבור היותר חלש בציבור הדתי-לאומי. הרי כל האישי ציבור "המייצגים" הם בעצם שולחה חסרת רוח של רטוריקה רדודה ו"קדושה".
איני מאשים את הרבנים הללו במאומה - לא אוכל, אני רואה את המלחמה שהם נלחמים, אני רואה כמה הציבור הדתי-לאומי חושד בהיותר "דתיי מחמד" ובמקביל החילונים לא מבינים למה אנשים שכ"כ מדברים בשפה שלהם (בגובה העניים!) מתאכזבים מזה שהם "נכנעים" לרטוריקה-המשפטית-הלכתית של כלל הציבור הדתי במקום ליצור זרם "חדש ומגניב" של רבנים מודרנים (הם כנראה שכחו שניסיון כזה כבר היה בעבר בתנוע ההרפורמית והוא נכשל בחריצות). הקונסרבטיבים האמריקאיים היו יכולים להוות סוג של ישועה לולא החוסר אירגון המזוויע בו הם נתקלו. התשתית האידאולוגית של רובם עדיין יותר טובה מכל התשתית אידאולוגית של הציבור הדתי בישראל.
ובכל זאת, גדלה בתוכי ההבנה שאני נאלץ להפנים בשקט לעצמי - אותם רבנים פשוט מחזיקים בתקווה שלי אין, נאבקים מאבקים שהראי"ה נאבק לפני מאה שנה, מתחילים את כל העבודה מאפס, בעידן מסובך פי כמה מזה שהיה פעם שעברה. הם בעצם נלחמים את מלחמת הקודש של הראי"ה בזירת קרב הרבה יותר קשה ומתישה וללא מטריית הקודש הפורמאלית. ובאשר לי? אלך לי בתלם, בין מגדלי השן האקדמאיים (בתור קורא), בין בתי הכנסת שכל פעם שאני שוקל להיכנס לאחד מהם אני עושה חשבון נפש עם עצמי על זה שאני "משתף פעולה" עם שוביניזם מובנה למען חוויה רליגיוזית אמיתית, חשבון שקורע אותי מבפנים כבר שנים.
איפה יהיה המקום שלי עוד 20 שנה? האם אוותר על התקווה המשיחית של איחוד אמיתי בין קודש לחול ואכנע ל"קודש" או ל"חול" במדינה הזאת? או האם אמשיך ואהיה חזק מספיק לחיות על התפר הזה, מייבא ליברליות מוסרית אמיתית לציבור הדתי ורליגיוזיות ועומק אמייתים לציבור החילוני?
אשמח למחשבות הקוראים. |