גבעתים היא מקום משכנם של אלים רבים יפים וחזקים.
סיפר לי חזי לסקלי בליל פברואר רגיל ואם זאת לא בלתי יוצא דופן ואני, שעברתי לגבעתיים לא מזמן, רבצה עלי באותה העת ההרגשה (שאז טרם קיבלה שם ופשר) שגבעתיים בשום פנים ואופן אינה מקום משכן לאלים לא כל שכן יפים, בטח ובטח חזקים. כי גבעתיים היא עיר אבל מקום? תל אביב זה מקום, ברלין זה מקום, ניו יורק גם היא מקום- שם יש התרחשות ,שם קורים דברים וגם קוראים וקורעים. יש תנועה והמולה ויש מאורעות. להיות שם זה להיות מן הסתם במובן הצר אבל אני מתכוון במלוא מובן המילה- להיות שם זה להיות בלב ההמולה זה לקחת חלק במשהו חשוב, לא להיות סתם... אבל גבעתיים? איך אפשר להיות במרכז בגבעתיים? באותה מידה כבר אפשר סתם להיות או לא להיות ואין האחד מעלה או מוריד. אבל חזי בא וקבע שגבעתיים היא משכן לאלים ואף פירט:
אל התרמיות הגדולות יושב על עץ בשכונת בורוכוב ומנפנף לעוברי- האורח באצבעותיו הנבונות. אל התרמיות הקטנות יושב על עץ אחר ומידה בהם אבנים.
אלים אלה מסוגים שונים, מחופשים אני מניח רוב הזמן לזקנים ומהלכים ברחובות בין המאפיות הרבות הערוכות בשורות לאורך רחוב כצנלסון, חוצים את הכביש רק כשהרמזור ירוק ומשתעלים למטפחת לאחר שאגזוז מכונית מעיף לעברם פיח. או אולי בזמנים אחרים מאמצים חזות של קבוצת ילדות בדרכן הביתה מבית הספר, מדברות\ים בינן לבין עצמם בקצב מהיר על מה שאלים דנים בו כשהם משוחחים (הייתי רחוק ולא הצלחתי לשמוע).
כשנחשפתי לסוד המדובר הבנתי שרוממות שכזו בהכרח גם טומנת בחובה קדושה. הקדושה יוצרת יראה ודורשת לשמור על הערנות כדי לא לפספס, אם במקרה תהיה התגלות רגעית. וכך מצאתי את עצמי משוטט ברחובות גבעתיים דרוך, סוקר מי מלפני מי מאחורי ומי מצדדי כדי שאם יעבור שם אל אחד או שניים או שלשה לא אפספס.
עבר זמן מה וככל שעבר התרגלה הכרתי למצב החדש שנדרש ממנה- להיות דרוכה וערוכה בכל עת לאפשרות של התגלות. מצאתי את עצמי הולך למכולת ובדרך בוחן היטב את הפרצופים השונים, מחפש רמז במבטים ובמחוות הגופניות שיעידו שלא באדם רגיל מדובר כי אם בישות נעלה. הייתי מביט מהחלון כדי לבדוק אם גשם בחוץ ותוהה האם במכוניות החולפות נוהגים בני אדם או מלאכים או אולי מדובר באיזה מן דבר חדש ועלום, בלתי מוכר לחלוטין. מה שהתחיל כהצצה נמשך לבהייה בסקרנות גדולה, סקרנות שמילאה כל יציאה לרחוב, כל שליחות קטנה, כל שוטטות סתמית.
יום אחד הופיעה ברוחי השאלה איך קרה שדווקא כאן בגבעתיים קבעו לעצמם אלים כה רבים ויפים משכן. החלטתי לרדת לעומק העניין. חקרתי רבות בדבר, קראתי ספרות ראשית ומשנית, עדויות שנלקחו מעדי ראייה שהיו ביום כינונה של העיר, סיפורים שעברו מאב לבן ומאם לבת סביב השולחן בארוחות שבת, סיפורים שסופרו לי על ידי מי ששמעו מאחרים על עברה של העיר. בסופו של דבר, כדי לקצר בדברים עלה בידי לגלות את הסיפור במלואו ויש לי טעמים טובים להאמין שאני הראשון מזה 20 שנים היודע אותו במלואו- הראשון שיודע את סוד כינונה הפלאי של העיר גבעתיים, סיפור שכורך יחדיו באר של חלב ושבילים מתפצלים. מרגע שהדבר נתוודע לי לא הצלחתי להבין מדוע ואיך לא הבנתי זאת קודם, שהרי האמת כולה הייתה לי מול העיניים. אמנם מקופלת היטב כך שבלי לפרוס אותה לא ניתן להבין ובכל זאת נוכחת בשם עצמו ב- "גבעתיים".
פתאום הכל נהיה ברור, חזי לסקלי שמת ב-1992 לקח עימו את הסוד אל הקבר לכאורה לתמיד אבל אני חילצתי אותו משכחה נצחית וכעת עלי מוטלת מלאכת וחובת השמירה והשימור.
מזמן לזמן אני שב ונזכר איך פעם, לפני זמן לא רב, רבצה עלי הרגשה שגבעתיים אינה מקום, הגם שהיא עיר, ואיך ניתן לחיות כאן. במקום שהוא במקרה הטוב ליד ולפעמים בשום מקום. וכשאני נזכר בזה אני מחייך לרגע ויוצא אל הרחוב ובעודי חולף על פני חומוס גבעתיים בפינת הרחובות ויצמן וכצנלסון, אני יודע שאני במרכז, בלב ליבו של העולם כולו, המקום שבו הכל התחיל.... ואולי גם יסתיים.
|