כאחד שבילה הרבה זמן בעודף משקל, אני מוצא שהמלחמה הזאת לא נגמרת לעולם. כל כך קשה לשרש הרגלים. כשאתה לא מרוכז, הם שם, מחכים לך. לפני היום המבורך שבו החלטתי שאני הולך לרוץ מרתון, הייתי יכול לאכול ארוחת צהרים נוספת כמה דקות אחרי שסיימתי את קודמתה. הייתי אוכל אותה ויודע היטב שזה לא בסדר. טובל במעין הנאה מלווה בנקיפות מצפון פולניות מייסרות. שונא את עצמי ובכל זאת אוכל. לא ברור לי לגמרי למה. עם כל היכולות שלי באימון של אנשים אחרים אני מתקשה מאוד לתשאל את עצמי כמו שצריך גם היום… אני זוכר רגעים רבים של החלטות. החלטות נחושות, מלאות מוטיבציה. אני הולך להוריד את זה. ואז אני מתחיל. ספרינט מטורף: שינוי תפריט וגם ספורט, וגם מוצא את עצמי חושב על זה כל היום. וזה עובד, המשקל יורד. אבל אז קורה משהו. תמיד הוא קורה. ואז אני מאבד תקווה ומפסיק. מעין גלגל חוזר בריקוד טיפשי שוב ושוב, שנים. עד שכבר היה לי ברור לגמרי שאני מתחיל דיאטה כדי להכשל בה. טוב, מאז זרמה הרבה זיעה. עכשיו הכל בסדר. אני מוותר על שעות שינה יקרות כדי לרוץ, קובע לי מטרות מטורפות שגורמות לי להתאמץ ובכלל לא חושב על האוכל. ואז מידי פעם, כשאני לא שם לב, ההרגל הישן ההוא מרים את ראשו המכוער. הרי אני כבר מכיר ויודע. לשבת ליד השולחן אחרי הארוחה כשיש עדיין קערות מלאות באוכל זה רעיון רע. לשים כיבוד וחטיפים לידי כשאני עובד או מדבר זה רעיון רע. בשניה שבה אני לא מתרכז היד כבר נשלחת לשם. כדי להלחם בזה, אני משתמש בלוחמה כוללת. בשנת 1861 פרצה מלחמת האזרחים בארה"ב. מדינות הדרום פרשו מארצות הברית על רקע סכסוך הנוגע לביטול העבדות והקימו את הקונפדרציה. הן תפסו את כל מחנות הצבא שבשטחן (שהיו רוב מחנות הצבא בכלל) והכריזו על עצמאות. הצפון היה עשיר יותר, טכנולוגי יותר, היו לו יותר חיילים ונשק, ובאופן כללי היה נראה שהמלחמה הזאת תיגמר אחרי שבוע. אבל זה לא קרה. הנשיא אברהם לינקולן שיגר אל הדרום גדוד אחרי גדוד וגנרל אחרי גנרל, שלא הצליחו לנצל את כוחו העדיף של האיחוד מול הקונפדרציה. ארבע שנים הצפון בוסס בבוץ הדרומי, ולא הצליח לזוז מטר. מאות אלפי חיילים בני אותו עם נהרגו, כשטכניקות לחימה של ימי הביניים הפגישו צבאות של מאות אלפי אנשים שעמדו זה מול זה וירו ממרחק 20 מטר. ברבים מהקרבות מתו עשרות אלפי חיילים ביום אחד. אברהם לינקולן, נשיא ארה"ב המחולקת, החליף את ראשי צבאו כמעט כל שנה, ללא הועיל. גנרל לי מהדרום פשוט הביס אותם בזה אחר זה, רק כדי להפסיד בקרב הבא. מניין הגופות עלה ועלה, אבל הכרעה לא היתה. המפנה הגיע כאשר לרמטכ"ל הצפון מונה יוליסס ס. גרנט (שהפך אחר כך לנשיא ארה"ב). גרנט מינה תחתיו את גנרל וויליאם שרמן, ויחד החלו בשיטת מלחמה שנקראת "total war". כיוון שהמלחמה נוהלה בשטח הדרום, הצפון התקשה לנצח את הדרומיים בשטחם. צבא הקונפדרציה פשוט לחם באומץ, וקיבל אספקה מיידית מן העורף, בעוד צבא האיחוד נאלץ לנייד את האספקה והתגבורות שלו ממרחק אלפי קילומטרים. גרנט ושרמן הבינו שרק אם ילחמו באופן כולל בדרומיים הם ינצחו. שרמן לקח 120 אלף חיילים, העמיד אותם בשורה, התחיל לצעוד ופשוט פירק כל מה שעמד בדרכו. הוא שרף מטעים ואחוזות, הרס את הערים אטלנטה וסוואנה שדרכן עבר, והרג את כל מי שמצא בדרך. לא עבר זמן רב וצבא הדרום נכנע. אז למה אני חופר לכם עם סיפורים כאלו? אי אפשר לנצח הרגלים רעים רק עם רצון. זה לא עובד. הרגל נטוע כל כך עמוק, שלעקור אותו עם רצון בלבד זו משימה קשה מאוד. בדרך כלל הרגל מלווה גם בפרדיגמות של מחשבה: אמונות, תפיסות. כאלו שמעוותות את העולם וגורמות לו להראות שחור ולבן. כדי לשנות הרגלים אנחנו צריכים עוד כלים. צריך ידע, תמיכה, ליווי, רוח גבית מהמשפחה, מוטיבציה.. אבל את כולם יחד. צריך לקחת אחריות, לירות בכל התותחים, מלחמה כוללת, כמו של שרמן וגרנט. כשהתחלתי את המסע שלי לכיוון המרתון גיליתי לאט לאט כמה כלים אני צריך להפעיל: להשתמש בשירותי דיאטנית, מאמן, תמיכה וגיבוי מאישתי (נראה אתכם רצים 7-8 שעות בשבוע בלי גיבוי מהבית), למצוא חברים שירוצו איתי, להוציא מהבית את הממתקים, לקחת את האוכל בצלחת ולא להביא חצי מקרר לשולחן, ועוד. Total war, כבר אמרתי. אפילו היום, 3 שנים אחרי, כשאני מרוצה מהמקום שהגעתי אליו- פיזית ונפשית, מידי פעם יוצאים השדים והעורבים. ואז אני נאלץ שוב להוציא למלחמה את כל התותחים. לכל אחד מאיתנו יש הרגלים מעכבים. זה בנוי בתוך תוכנת ההפעלה שלנו. המלחמה בהם קשה, אבל אפשר לנצח. וכמו במלחמה, הכל כשר.
הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך), וכן הפלייליסט האולטימטיבי לאימון גופני- מעל 3 שעות של מוזיקה מעולה! ההצטרפות באתר של אלי שחף או בפייסבוק |