טבע האדם מגלה כי אנו אוהבים את מה שגורם לנו תענוג וכן גם רוצים בקרבתו, ושונאים

מה שמביא לנו סבל ורוצים להתרחק ממנו.

שני בני זוג יכריזו כי הם אוהבים זה את זה, משום שהם מרגישים סיפוק מהקשר בינהם.

לעומת זאת אם נבחן את אותו זוג לאחר תקופה ממושכת יחד, קיים סיכוי שנגלה תמונה

הפוכה עד כדי שנאה וריב. הסיבה היא שהם פסקו מלענות על הצרכים המשותפים בינהם.

כלומר האהבה נמדדת רק כלפי התענוג שהאחד מקבל מהשני, ולא כלפי נותן התענוג.

מי יגרום לי הנאה? זו שאלה שאיתה פונים לחברה. רק כלפיה אנו קובעים אם אדם מסויים

הוא טוב או רע, קרו או רחוק, שונא או אוהב. הכל לפי רצוננו האגואיסטי. אפילו פעולה של

נתינה נעשית מתוך חבשבון של רווח אישי, בין אם ברכוש ובין אם בהרגשה טובה.

יצירת קשר בין אנשים מותנת במידת השתוות רצונותיהם ומחשבותיהם. אם תנאי זה אינו

מתקיים, לא תיתכן הרגשה והבנה משותפת.

אם ברגע נתון האחד אוהב את מה שהשני אוהב ושונא את מה שהשני שונא, ולהפך, ניתן לומר

כי הם אוהבים זה את זה. הצרות מתחילות כאשר האגו של האחד משתנה ומפסיק להיות

בהשתוות הצורה עם האגו של האחר. אפשר לומר כי עתידו של קשר בין שני בני אדם לעולם

אינו ניתן לחיזוי, שכן הוא נתון לשינויים תכופים שברצונות שני הצדדים.

בזמנים של היום אנו עדים להתעצמותו ולגדילתו המהירה של הרצון האנושי. לכן, אין פלא שיכולתנו

להבין זה את זה הולכת ופוחתת. אפילו האדם בינו לבין עצמו אינו מוצא מנוח לנוכח האגו

הבוער בקירבו. התקשורת מבוססת על ניצול הזולת - ומסכנת את המשך קיומנו כחברה אנושית.

ברוחניות אדם מכונה "אוהב" במידה שיכול להרגיש רצון של מישהו אחר ולהקנות לו כזאת

חשיבות עד שיעדיף למלא אותו בכל מרצו, ממש כאילו היה זה רצונו שלו.

כדי להשיג את האהבה הרוחנית זקוק האדם לעזרה, עזרה זו הוא מקבל מאנשים כמוהו, שביחד

יוצרים קבוצה המשמשת עבורו האדם כלי להשגת השלמות שבאהבה רוחנית.

בימינו גילוי חוסר האהבה דוחף את האדם לחפש אחריה. מתוך חיפוש פנימי מגיע האדם אל חכמת

הקבלה ובאמצעותה למימוש אהבה ניצחית.