פסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת לשון הרע של סרן ר' נגד אילנה דיין, סיים אולי את הפרשה המשפטית, אם לא יהיה דיון נוסף בעניין, אך חשף את הפערים הגדולים בחברה הישראלית, וגם בקרב משפטנים בכל הנוגע לתפקידה ומהותה של התקשורת בישראל.  

פסק הדין התקבל במחיאות כפיים של מחנה אחד, ובגינוי וחוסר הסכמה בולט אצל מחנה אחר. ברור שפסק הדין אינו עוסק רק בעוולת לשון הרע בנזיקין, אלא בלב המדמם של החברה הישראלית, במתח בין צרכי הביטחון לדמוקרטיה, באמון הציבור בצבא, במוסדות השלטון והתקשורת, ובעתידה של התקשורת החוקרת.

קיים פער עצום, כמעט בלתי נתפס, בין פסק הדין של נעם סולברג בבית המשפט המחוזי לפסק הדין של ההרכב בבית המשפט העליון. מדובר בשפה שונה, עולם מושגים שונה, ערכים שונים. סולברג שם במרכז את שמו הטוב וכבודו של סרן ר', ושל צה"ל, ואת המאבק של החברה הישראלית נגד הטרור הפלסטיני. בית המשפט העליון, או יותר נכון, הרכב השופטים ריבלין, פוגלמן ועמית, שם במרכז הדיון את חופש הביטוי ואת הדמוקרטיה הישראלית. אבל שני פסקי הדין מנסים לאחוז בלפיד משותף והוא התמיכה בעיתונות אחראית. מהי עיתונות אחראית? האם יש מישהו שלא תומך בעיתונות אחראית?

העניין מזכיר לי משום מה, את ליל המיקרופונים של מפלגת הליכוד בשנת 1990. אתם אולי זוכרים את הערב הקר הזה, לפני למעלה מ 20 שנה. שמיר ראש הממשלה שמנסה להביא למרכז הליכוד הצעה לתכנית מדינית, ומולו אריק שרון, החישוקאי המתנגד לה. ברגע שהמרכז ניגש להצבעת אמון בראש הממשלה שמיר, בשיתוף פעולה של המנגנון של המפלגה, אחז אריק שרון במיקרופון וצעק בגרון ניחר "מי בעד חיסול הטרור שיצביע". קרב הצעקות והמיקרופונים פוצץ את מרכז הליכוד. לא ניתן היה להצביע גם בעד תכנית מדינית וגם בעד חיסול הטרור. ליל המיקרופונים הפך לאחד המעמדים המבישים של הפוליטיקה בישראל ותרם תרומה של ממש לשאט נפש של רבים מהעיסוק בפוליטיקה. כולם בעד חיסול הטרור, השאלה האמיתית היא האם אנו גם בעד חיסול הדמוקרטיה בדרך. זוהי גם הסוגיה שעומדת בפנינו בפרשת סרן ר', שעניינה, שלא במפתיע הוא חיסול הטרור. האם בדרך לחיסול הטרור, וכדי לאפשר לחייל ישראלי פטריוטי ומורעל להסתער בחזה חשוף אל מול סכנת חיים שמסמן הטרור הפלסטיני, אנו מוכנים לצמצם את חופש הפעולה של התקשורת החוקרת. פסק הדין של סרן ר' לא עוסק הרי בכבודו ושמו הטוב של סרן ר', שהרי הוא בכלל אנונימי. מיהו סרן ר' לא נדע. אבל הביקורת והגינוי הציבורי של פעולותיו תוך כדי לוחמה בטרור, עלולים להחליש את כוח הרצון של לוחמי צה"ל בהסתערות הבאה, בין שהיא מול לוחמי טרור, ובין שהיא מול ילדה קטנה עם תרמיל על הגב.

האם החברה הישראלית רוצה לבקר ולגנות את חייליה המסתערים, כאשר התברר שהרגו ילדה קטנה? מי בעד חיסול הטרור? שיצביע!