מאז המצאת הקולנוע ירדה קרנו של התאטרון. בלספר סיפור ריאליסטי אין ספק שהקולנוע מנצח את התאטרון הקונוונציונלי ברוב המוחלט של המקרים. אבל התאטרון לא נעלם.הפרפורמנס עדיין חי. בעולם התקשורת ההייטקי של ימנו. הרבה מהיום יום שלנו, העבודה,הפנאי ,מתבצעים בצורה פאסיבית. אנחנו יושבים לרוב מול המסך של הטלוויזיה או המחשב. הקהל למוד הטלוויזיה והקולנוע לא הולך לתאטרון כדי לראות מה קורה על הבמה. הקהל הולך לתאטרון כדי לראות איך השחקנים יתייחסו אליו- אל הקהל. כשמתנתקים סוף סוף מהבית ומהמסך,הקהל מחפש הרפתקאות. אנחנו הקהל -במרכז! אנחנו נקודת ההתייחסות ולא השחקנים. הם כאן כדי לשרת את חווית הקהל. ראיתי את ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" .הצגה שמספרת סיפור ריאליסטי כביכול למרות שעיצוב ההצגה לא ראליסטי. במערכה הראשונה התנהל סיפור המעשה. הסיפור קלאסי,השחקנים לא רעים אבל הקהל ישן. במערכה השנייה עלה על הבמה בראבא ועשה סוג של סטנד אפ. מתוך הדמות ,כביכול קשור למחזה. אבל בעצם נקודת ההתייחסות שלו הייתה אל עבר הקהל והמציאות "האמיתית". הקהל אכל את זה בתאבון. כפי שאמרה לי אימא שלי, הוא "הציל" את ההצגה.
הכוח של תאטרון ,של במה הוא במיידיות שלה. בתגובה לכאן ועכשיו. היכולת להעביר את הקהל חוויה אישית ספציפית. משהו שהוא לא יוכל להרגיש מהכורסא בבית. ההופעה מתרחשת סביבו- אין יותר הפרדה של קהל בחושך ובמה מוארת שהיא "עולם נפרד" עם "קיר רביעי". הקהל הוא חלק מההתרחשות, השחקנים מובילים אותנו לחוויה חושית .
ב"פורסה ברוטה" הקהל עומד באמצע האולם. השחקנים עוברים בתוך הקהל,מעליו ומסביבו. הקהל מרגיש את הרוח שנושפת על השחקנים נרטב מהמים ורוקד יחד איתם, מוזמן לגעת ולהרגיש. ההתייחסות של השחקנים היא אל הקהל ולא אחד לשני. החוויה מדליקה ומעניינת.עושה חשק להצטרף לשחקנים על אמת ולעוף איתם. היה כיף ועם זאת משהו היה חסר לי.
האתגר של כל אמן לא משנה באיזה מדיה,הוא להעביר מסר. להעביר גם את האינטלקט חוויה. להשאיר אותנו עם איזושהי שאלה או רעיון שהוא מעבר לוויזואליה ולחוויה החושית,משהו שאולי ישנה משהו בצורה בה אנחנו מסתכלים וחווים את העולם. בפורסה ברוטה זה לא קרה. הפרפורמרים לא הובילו אותנו בסיפור,הרעיונות היו רדודים,אפילו ילדותיים ולא השאירו אותי עם תהייה ,מלבד אולי איפה אפשר לעשות סקי סבון על יריעת פלסטיק.
הם התקרבו אל הסיבה שבשבילה עדיין קיימת הבמה והפרפורמנס אבל לא הלכו עמוק מספיק, השאירו את הקהל ברמת הבידור, רמת הסנסציה השטחית. בשביל למלא אולמות זה מספיק. כדי להגיד משהו שישנה,שישאיר איזשהו חותם, צריך לעבוד יותר קשה. אבל זו כבר אומנות.
|
