העַם שלנו אוהב להסתכל על עצמו כעל עַם נבחר. כאור לגויים, יותר טוב מכל מה שמסביב. גישה זו היא מתנשאת, מעוררת אנטגוניזם, ובינינו – לא כ"כ אסטטית. למרות זאת, אני נוטה להסכים איתה בהרבה מובנים.

גוף נבחר (בין אם זה אדם, קבוצה, מפלגה או עַם) הוא גוף שתמיד מצפים ממנו ליותר. גוף שנמצא בבחינה מתמדת של הסובבים אותו והעומדים תחתיו ומעליו. גוף שצריך לשמש דוגמא לאחרים, ושמחויב לערכי מוסר נעלים יותר. גוף שאין יומרה להסתכל עליו כאל שקול לגופים האחרים שסביבו.

אם חושבים על זה, העַם שלנו עונה על כל הקריטריונים הללו. כמות ומידת הביקורת שמופנית כלפי המדיניות של ישראל בסביבתנו (הגדה, עזה, לבנון...) היא חסרת כל פרופורציה יחסית לגודל שלנו ושל שכנינו,  לכמות האנשים שהמדיניות הזו משפיעה עליהם, והאופן שבו הם מושפעים ממנה. השם ישראל ופלסטין סופג הרבה יותר אש מאשר שמות אחרים, מעניינים לא פחות, כמו ארה"ב (בעיראק ואפגניסטן), רוסיה (בצ'צ'ניה ובגיאורגיה), סין (בטיבט), לוב, תימן וסוריה, מדינות אפריקאיות כמו סודאן וקונגו ועוד. רק כדי לסבר את האוזן, הערכות מספר ההרוגים בכל אינתיפאדת אל אקצה (2000-2005) עומדות על בין 4,210-4,269 הרוגים פלסטינים (שימו לב לרמת הדיוק), מתוכם בין שליש לחצי אזרחים. לעומת זאת, בסוריה נהרגו רק במהלך השנה האחרונה יותר מ-7000 אזרחים. בעיראק (2003-2010) נהרגו כ- 20,000 חיילים וחמושים, והערכות מספר האזרחים ההרוגים הן בין 25-100 אלף. ההערכות של מספר ההרוגים בעימות בין רוסיה לצ'צ'ניה (1999-2009) עומדות על בין עשרות אלפים למאות אלפים (תלוי את מי שואלים), ובחבל דרפור נהרגו מאז 2003 יותר מ-300,000 אזרחים ושלושה מיליון אחרים איבדו את בתיהם. ניתן בבירור להגיד שהסכסוך הישראלי-פלסטיני רחוק מאוד מלהיות אחד הסכסוכים האכזריים על פני הפלנטה.

ובכל זאת, ישראל חשופה במיוחד לחיצי ביקורת על פעולותיה הצבאיות, הן ממקורות "אויב" (כלומר פלסטינים), מקורות פנימיים (גופים ישראלים) וגורמי חוץ למיניהם (פעילי שלום, ממשלות זרות). עקב כך נוצרת התחושה שישראל היא הגרועה בקרב מדינות העולם, תחושה שהיא גובלת באבסורד, במיוחד לאור הדוגמאות שהוזכרו לעיל, שהן כאמור רק קצה הקרחון. עובדה זו מראה שמדינות העולם מצפות מישראל לסטנדרטים גבוהים יותר מאשר מדינות אחרות, משל ישראל הייתה מדינה נבחרת.

כמובן שטענה זו לא באה להגיד שמותר לנו להתעמר בעמים אחרים שמסביבנו. ניסיון להגיד את זה שקול לתירוצים של ילד בגן שהכה ילד אחר בזה שילד שלישי הכה חזק יותר. ההיפך הוא הנכון. ביום שבו נפסיק לראות את עצמנו כמחויבים לערכים נעלים יותר מאשר שאר העמים, הוא היום שבו נפסיק להיות נבחרים, ונהפוך להיות עַם ככל העמים. על מנת להישאר מיוחדים כמו שאנחנו אוהבים לראות את עצמנו, חובה עלינו להמשיך לזעוק חמס ולהילחם בכל עוול ואי צדק שאנחנו נתקלים בו. צו המוסר שלנו לא יכול לאפשר לנו לנהוג אחרת.

מה שכן, אולי אפשר לישון (קצת) יותר טוב בלילה.

* פוסט זה פורסם לראשונה בהלומדע