על הומניזם ודתות אחרות

השמאל הישראלי אוהב לראות את עצמו כהומניסט. במקום לאהוב את הקרקע, אנחנו אוהבים בני אדם. במקום לקבל חלק מהאנשים, אנחנו מקבלים את כולם כשווים. לצערי הרב, האירועים האחרונים בסוריה מוכיחים שהיומרות האלה אמנם יפות על הנייר, אבל הן אינן מתיישבות עם המציאות, והמוטיבציה העיקרית לפעילות הפוליטית שמאפיינת את אירגוני השמאל היא רצון להרגיש טוב עם עצמינו בשאיפה להיות חלק מעם טוב יותר. אלו הן סיבות טובות ולגיטימיות, אבל הן לא אהבת האדם.

כבר יותר משנה שמתנהל בסוריה קרב עקוב מדם בין שלטונו של בשאר אסד לקבוצות שונות בעמו. נכון לתחילת פברואר, מס' ההרוגים בסוריה עלה על 7,000, מהם כ-500 ילדים. האירועים המזוויעים שכוללים הפצצה של אזורי מגורים ע"י טנקים וספינות לחימה, ירי מסיבי ופגיעה באזרחים רבים חפים מפשע, מקבלים הד מאוד מינורי מהצד השפוי של המפה, ולא נשמע אף קול הקורא לישראל להתערב בנושא. אני שואל את עצמי, איך אנשים יכולים להשקיע ממרצם ומזמנם על מנת לאפשר לחקלאים פלסטיניים לעבד את השדות שלהם, להילחם בחירוף נפש על זכותם של פליטים מאפריקה או עובדים זרים לקבל אישורי עבודה ו/או לא להיות מגורשים חזרה לארצם, ובאותה עת להתעלם לחלוטין מהטבח האכזרי שמתרחש מעבר לפינה. הדבר האבסורד ביותר בסיפור הזה הוא, שאם הייתה זו ישראל שנמצאת בסכסוך עם סוריה, וצה"ל היה גורם להרג של אזרחים חפים מפשע, הייתה נשמעת אז מחאה רמה (ר' ערך עופרת יצוקה). אבל ברגע שזה לא אנחנו עם היד על ההדק – זה הרבה פחות מעניין.

יש שיגיבו בכעס על הדברים שלי. ניתן לחשוב על הרבה ביקורות שניתן להשמיע עליהם. למשל, ניתן לומר שעניי עירך קודמים, ושקודם נפתור את הבעיות שלנו ואח"כ את של אחרים. כמובן שטענה זו מגוחכת משלל סיבות. ראשית, החקלאי משכם, הפליט מדרפור והמטפלת מהפיליפינים הם לא בדיוק ההגדרה של "עניי עירנו". מעבר לכך, גם לו קיבלתי את הטענה שהם גרים בארצינו ולכן הם עניי עירנו, צריך להיות ציני במיוחד כדי להגיד שקודם כל נטפל בבעיות שלהם ואח"כ נתפנה לפנות את הגופות מביה"ס הסורי שהופצץ.

ביקורת קצת יותר רצינית היא שהדבר הטפשי ביותר שישראל יכולה לעשות הוא התערב במצב, שזה בדיוק מה שאסד צריך כדי להסית את האש מפשעי המלחמה שהוא מבצע. ואני שואל, ממתי ההיגיון מוליך את המחאה? האם זה לא מטורף שישראל תקלוט אלפי פליטים מאפריקה / עובדים זרים / פלסטיניים לתוכה? או לחילופין – האם כאשר כולנו יצאנו למחות על מחירי הקוטג' בקיץ, שאלנו את עצמנו מאיפה בעצם יבוא הכסף שיוזיל את הקוטג'? מחאה תפקידה להציף בעיות ולא בהכרח להציג על ההתחלה את הפתרון.

אבל מעבר לכך – יש דברים שישראל יכולה לעשות. כמובן שהפתרון הבאמת טפשי הוא להפציץ את צבא סוריה על מנת למנוע מהטנקים של אסד לירות על האזרחים (למרות שאנחנו די טובים בלבוא בטענות לאחרים שלא הפציצו דברים כשהם היו יכולים להפציץ אותם). אבל גם יש אלטרנטיבות. ניתן לפעול באו"ם על מנת לחזק את טבעת הלחץ על אסד. ניתן לפתוח מחנות פליטים בגולן ולשכן סורים שנסים על חייהם (כמו שטורקיה עשתה מאז תחילת המהומות). ניתן לנסות ולהראות שבאמת איכפת לנו מהעם הסורי. שהסכסוך כאן הוא סכסוך בין מנהיגים, ואנחנו מחפשים את השלום עם האנשים. תאמינו או לא, זה אפילו יכול להיות שווה לא מעט נקודות בזירה הבינ"ל הנוכחית. התירוץ המקובל, שאומר שטקטית לא כדאי לנו להתערב כי זה ייצא נגדנו הוא פשוט לא הגיוני. הרי אסור לנו לצאת להגנת עם אחר כשהפוגע הוא ידיד (ר' ערך שואת הארמנים, כשעוד היו יחסים דיפלומטיים עם תורכיה), וגם אסור לנו לצאת להגנת חפים מפשע כשהפוגע הוא אויב? מתי כן אפשר לזעוק ולפעול נגד עוולות?

אסיים בסוג של שורה תחתונה. אני ממש לא חושב שהמסקנה מהפוסט הזה היא שיש להפקיר את השטחים למחבלי תג המחיר, ולאפשר לאלי ישי לבעוט מפה את כל מי שבא לו. להיפך. הביקורתיות הרצינית ובלתי מתפשרת הם מה שהופכים אותנו לעם נבחר, ואת צה"ל לצבא המוסרי בעולם. אבל בפעם הבאה שאתם בדרך לבילעין, תשאלו את עצמכם מה בעצם המטרה של כל זה, והאם אנחנו עושים את זה באמת בשביל לעזור לאחרים, או כדי להרגיש טוב עם עצמינו. אם תנסו להשתכנע שהתשובה הראשונה היא נכונה, אולי תוכלו למצוא גם דברים אחרים עם הזמן שלכם.