הייתי רוצה להאמין שאחרי שאדם יקר נקבר הוא מצמיח שורשים באדמה. שכול נשמה טובה הופכת לעץ גדול, הוכרה על זה שתרם לעולם. נשמה שמלווה אותנו בדרך ושומרת עלינו ממרומים. הייתי רוצה להאמין שאת אחת מהנשמות האלה...

את מדברת אליי, קמטי הצחוק שלך סביב העיניים מתכווצים, מבט חכם יודע כבר גם מבלי שאגיב וניצוץ של החיים ממשיך לקרוץ אליי.

את לא נעלמת לי זה חי. עורך חלק כשל ילדה, לא נעלמת...

אני מנסה לדמיין אותי שוב מלטפת את ראשך, את שיערך הרך... לפעמים אני מצליחה לרמות את המוח שלי, משחקת בין מציאות לאשליה, תעתוע ואני שם. אחורה בזמן ואת עוד כאן. אני מתרכזת חזק ושוכחת שזו רק תמונה. ידי מונחת עלייך מצליחה להרגיש את הניקיון שלך. זה מה שבעיקר זכור לי מהמגע.. הניקיון הזה... תמיד מחייכת, פשוטה וכשצריך.. גם חדה. העיניים האלה שלך תמיד הוצפו באור כשהסתכלת עליי, הגב הזקן היה כפוף אבל בפנים כול כולך הזדקפת לכבודי, הרגשתי את זה... מתגעגעת לשובבות שלך, את זוכרת את המבטים עלינו, שתי ילדות מפגרות שאף אחד לא מבין באיזה שפה הן מדברות וכמובן זה רק הדליק אותנו עוד יותר. את נתת לי ילדות ניצחית סבתא והראת לי שהגיל לא קובע, שאף פעם לא מאוחר להתחיל להיות ילדה. לימדת אותי להסתכל על העולם בעיניים גדולות ואף פעם לא להרשות לעצמי להתעייף, החיים קצרים מידי בשביל זה. נתת לי דרך להמשיך...

תודה סבתא.