לאחת הסוגיות הרגישות ביחסי עיתונות וממשל באה לאחרונה התייחסות שיש לברך עליה. במכתב לנשיאת מועצת העיתונות השופטת בדימוס דליה דורנר ובעקבות דיון במועצה שאני חבר בה סיכם ראש האגף לחקירות ולמודיעין ניצב יואב סגלוביץ את עמדת המשטרה בכל הקשור לחקירת עיתונאים על ידי המשטרה.

זה עדיין אינו חיסיון שבחוק – אך יש בסיכום שלו עיגון מוצהר של נוהל מיוחד בכל הקשור לחקירה כזאת.

זאת גם זאת: סגלוביץ אינו מתחמק בטענה ששמעתי לאחרונה לפיה "בעידן הרשת אי אפשר לדעת עוד מי הוא עיתונאי ומי הוא בלוגר. אם ניתן חסינות לפלוני גם אלמוני שיש לו בלוג ירצה אותה".

ועדיין – בכל הכבוד לבלוג וספירה שאני חבר פעיל בה – עיתונות היא מקצוע.

ההגדרה המשטרתית: "עיתונאי – בעל תעודת עיתונאי או מי שמציג את עצמו ככזה". כשרוצים – אפשר אפילו להגדיר ולאבחן. גם במשטרת ישראל.  

התנהלות המשטרה בנוגע לזימון עיתונאי נסמכת על שני אדנים – נוהל והנחיה פנימית. נוהל "עיתונאי- אישור זימון לחקירה ולעריכת חיפוש" מתייחס למקרים בהם נדרש לזמן עיתונאי לחקירה כעד או כחשוד – או לערוך אצלו חיפוש.

 זאת על מנת לגלות זהות של מקור או לתפוש חומר שברשותו אשר הגיע אליו תוך כדי עבודתו כעיתונאי.

למותר לציין כי עבור עיתונאי ראוי לשמו – חשיפת מקור והוצאת חומרי תוכן שנאספו במהלך תחקיר לגורם לא עיתונאי – הם מן הפגיעות החמורות ביותר באתיקה שלו ובהתנהלותו מול מקורות.

על פי הנוהל המשטרתי שסגלוביץ מציג נדרש אישור ראש האגף לחקירות ולמודיעין לאחר ששוכנע כי הדרג המבקש שקל גם דרכים חילופיות להשגת מידע, כך גם את נחיצות השגתו ואת חומרת העבירה – אם יש כזאת לדעת המשטרה.

בנוסף – ראש אגף חקירות ישקול האם קיים צורך להיוועץ בפרקליט המחוז, פרקליט המדינה – או נשיאת מועצת העיתונות.

אישר ראש האגף את החקירה – תובא הפעולה לאישור המפקח הכללי של המשטרה. כך גם במקרים בהם לא מדובר בצורך לחשוף מקור או חומרים אלא כאשר עיתונאי חשוד בהפרת צו איסור פירסום או בהפעלת איומים במהלך עבודתו.

אינני מקל ראש בחשיבות המכתב של סגלוביץ לדורנר. חיסיון עיתונאי יחסי לפחות מול אלה התובעים חשיפת מקור זכה אומנם להכרה על ידי כב' השופט מאיר שמגר בפרשת ציטרין ולא בחוק. אך חשובה התייחסות ערכית של הגוף המבצע, משטרת ישראל, לצורך בעיתונות חפשית וחוקרת.

בית המשפט העליון קבע בשעתו כי החיסיון לא יחול אם גילוי מקורות המידע הינו רלבנטי להליכים ומדובר בעניין חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית משפט צדק בנושא מהותי ואין אפשרות להישען על ראיות אחרות מבלי לדרוש גילוי מקורות מידע.

כך או כך – משטרת ישראל מכירה בכך כי בביצוע חיפוש בכליו של עיתונאי או זימונו לחקירה על מנת לגלות זהות של מקור ולתפוש חומר שהגיע תוך כדי עבודה עיתונאית – "יש משום פגיעה בעקרון חופש הביטוי עליו מושתת המשטר במדינה דמוקרטית"

אשר על כן – "נדרשת המשטרה לנהוג באיפוק רב בהפעלת סמכויות על פי חוק ולהפעיל אותן רק לאחר מיצוי כל הדרכים החילופיות לחקירה".

זאת ועוד: "אם במהלך חיפוש אצל עיתונאי נתפש חומר שהעיתונאי טוען כי הוא חסוי – יוכנס החומר ללא עיון בו למעטפה סגורה וחתומה ויובא לבית המשפט להכרעה בשאלת החיסיון".

נוהל פנימי מיוחד גובש גם בכל הקשור לתביעה משטרתית לקבלת חומרי צילום.

"ככלל אין לפנות לכלי התקשורת כדבר שבשיגרה ולדרוש מהם את סרטי הצילום הנוגעים לעניין לצורך איסוף ראיות לחקירת עבירות".

אם סברה המשטרה כי החומר שהיא רוצה להניח עליו את ידה הוא "בעל חשיבות מכרעת" אך היא סורבה מן הטעם של פגיעה בחיסיון עיתונאי – יובא הנושא לידיעת פרקליט המדינה.

יש נוהלים ויש הנחיות ויש גם מציאות בשטח של חקירה מתגלגלת ושל מפקדי שטח שרוצים מידע עכשיו. זה גם לא העידן שבו ניתן לצפות מן הכנסת הזאת השקועה בניסיונות ל"ריסון התקשורת" לחוק חיסיון קשיח.

אך יש במכתב של סגלוביץ לדורנר יש לפחות הכרה ברורה בשליחות העיתונאית ובצרכיה ויש גם גיבוש נוהל מסודר ומפוקח מאד לפעולה– וטוב שכך.

צילום: תקשורת בפעולה בזירת הכנסת.  באדיבות צוות המוכשרים של סוכנות הצילום פלאש 90