אני שורפת.

כל דבר שאני נוגעת בו מת, מתכלה.
וחי. קודם חי. כי לפני כן הוא היה מת. מת-חי.

הוא כמו סלע.

ואני כבר יודעת, למודת ניסיון.
אני אתאהב,

והוא יירתע,

אני אשרוף והוא
יתרחק,

אני אתאהב והוא ישמור על עצמו.
ואני לא אראה את כל זה. אני אראה רק סלע יציב. אדיש.
שלא רואה אותי, שמזלזל בי, ואני אזדקק לו, כי אני נשרפת מבפנים,
כי אני נופלת וקמה וזקוקה וחלשה ופוחדת ורוצה. והוא - הוא בשלו -
יציב. כל כך בטוח בעצמו, כל כך יהיר.

ואני רוצה קצת מהביטחון הזה, ואני לא מוותרת. ולאט לאט הוא
נכנע, מוכן לנסות.

בתנאים שלו.

ואנחנו מאושרים ביחד. הוא אוהב, ואני מאוהבת.
אבל עדיין צריכה לבדוק מידי פעם, כדי להיות בטוחה.
אז אני נוגעת והוא מחייך, ואז אני שורטת, והוא -
עדיין מחייך. הוא חזק מספיק בשביל שנינו. ואני נרגעת -

אבל לא להרבה זמן.

כי שוב זה מתחיל. ומה אם? ואולי לא? ואני דוקרת, והוא נרתע.

וחוזר.
ואני דוקרת שוב. כדי להיות בטוחה. והוא - עדיין שם.
ואני נרגעת. וטוב לנו, ורגוע, ונעים.

אז אני מנסה להציץ פנימה.
ואין מאיפה.
אני מסתכלת מסביב. והכול סגור. אז אני לוקחת סכין וחותכת פתח קטן. רק כדי לראות.

והוא צורח מאימה.

ואני, אני רק רוצה לראות מה יש בו בפנים,
אבל הוא לא נותן להתקרב.
אז אני מפסיקה. ומוותרת.

אבל לא.

לא באמת.

כי אני רוצה לדעת. אני חייבת לדעת.
לדעת איך נראה סלע מבפנים.
מאיפה הוא שואב את כל הביטחון והיהירות שלו.

אז אני פותחת בכל הכוח. ודוחפת יד פנימה.
ומגששת וחורכת וקורעת את כל השחור הזה.
אני נהדפת, נחבטת אל הקיר. והוא סוגר את הפתח והולך, בזעם. 

ואני.

אני יודעת שהוא יחזור.

פחות סלע. יותר פתח.

ואני.

אני צריכה סלע.