סיפורו של "האיש הקטן"

0 תגובות   יום שבת, 15/12/07, 09:13

האיש הקטן הוא מושבניק וותיק. מושבניק מן הסוג, שהתבוננות קצרה בידיו מגלה את כל חקלאות ארץ ישראל בתרכיז. גם הצצה חטופה בפניו מגלה כתמי שמש, שטפחה לו על פניו בעודו קוטף תפוזים, או מסיק זיתים, או גודד תמרים, או בוצר ענבים, בשדות שבעמק. האיש הקטן לא הירבה לספר בעברו החקלאי ואני בעיקר האזנתי לדבריו ולא התעכבתי יתר על המידה בשאלות גדולות אודות עברו. "מושבניק מבחירה", כך אמר לי באחת משיחותינו. הוא החל את חייו החקלאיים בקיבוץ שבגליל המערבי, אך נטש כשהחל להתווכח עם ה"קולחוז" בעיניינים עקרוניים. הוא אהב מאד את הקיבוץ האיש הקטן, בעיקר אהב את האידיאולוגיה והערכים. "כואב לו מאד לראות את הדעיכה ובלבול המושגים הקורים היום בקיבוץ", אמר לי באחת משיחותינו. השבתי לו, לאיש הקטן, שהוא עשה את הבחירה שלו, והחליט לחיות אחרת ולכן, כך אמרתי, אין לו "זכות" לבקר מבחוץ את השינויים הפוקדים את הקיבוץ של היום. אבל הוא, אהב בעיקר את האנשים, האיש הקטן, וידע לצטט את כל סיסמאות גדולי הדור, של כל התנועות הקיבוציות וחשבתי לעצמי, שהאיש הקטן היה וודאי פעם איש גדול, נאמן ומסור לרעיון הקיבוצי במלוא מובנה של המילה.
"פעם", הוא סיפר לי, "הייתי נהג בית של הקיבוץ. בתוקף תפקידי הייתה ברשותי מכונית וגם קיבלתי חמישה גרוש לארוחת צהרים", הוא אמר. "באחת מנסיעותיי לתל אביב" הוא המשיך, "קבעה איתי חייק'ה לחזור הביתה, כי ככה, הכל הסתדר לה, ולי הלא הייתה מכונית, רק מה? לה לא היו חמישה גרוש לארוחת צהרים, ומה את חושבת?" שאל - "הזמנתי גם אותה על חשבוני", ענה ללא היסוס. ככה הוא, האיש הקטן, מין טוב לב שכזה, חוסך מפיו למען אישה מרודה וחסרת אמצעים מהקולקטיב.
בכלל,האיש הקטן מכיר את כל בעיותיהם של כל הקיבוצים הפזורים על מפת הארץ ויודע לתת דוגמאות ואף לצטט מאמרים שלמים על אודות קשיים כאלה ואחרים שהתעוררו בתנועה כולה. הוא מבסס את דבריו בדוגמאות מן העבר וחושב לתומו, שמה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה. כי ככה הוא רוצה, האיש הקטן. קשה לו להסתגל לשינויים, הוא לא מקבל אותם ורוצה שהכל יישאר כפי שהיה. למרות, שהוא כבר מזמן בחר להיות מושבניק גאה, ה"מצב" מאד מכאיב לו. הוא, ממקום מושבו במושב הפורח, היה מעדיף לראות את הקיבוצים כמו פעם. מקום שיישמר את הערכים והאידיאות, על אף שאֶלֶה כבר אינם מתאימים לחיים של היום. אבל הוא היה רוצה, האיש הקטן.

 

האיש הקטן כבר לא ממהר היום. הגיל והמחלות עשו את שלהם. את כל ההיסטוריה הרפואית גילה לי אתמול בערב, בשעה שישבתי ליד מיטתו של החולה הפרטי שלי, כשזה ישן לו בשקט. הצצה נדירה אל לב ליבו של גיליונו הרפואי המהודר. ארסנל מדהים של קורות המחלות למן הפרט הקטן ועד הגדול, כולל סיכומי מחלה, טיפולים פולשניים וחודרניים ותרופות. וממש כמו ידענותו של האיש הקטן בנושאי קיבוץ, כך הכיר וידע טיפוסי רופאים, אחיות, טיבם של בתי חולים כאלה ואחרים, מחלות והטיפול בהן, והכל הוא סיפר, בארבעים וחמש דקות, בהן עמד מעליי עטור בעמוד אינפוזיה בידו האחת, ובידו השניה אוחז את מכנסי הפיז'מה ה"בית חולימיים" הגדולים עליו בכמה מספרים, לבל ישתלשלו ממותניו ארצה.
ומכיוון שהאיש הקטן כבר אינו ממהר היום, כל פעולה אצלו לוקחת דקות ארוכות ומורטות עצבים למתבונן מהצד. השגחתי בו היום, בשעה שהכין את בגדיו להליכה שגרתית לכאורה, למקלחת. הוא יעשה מקלחת כאן, כך אמר לבתו עוד קודם, ויבוא הביתה נקי. אמירה בעלת חזון, לכל הדיעות. ואז הוא החל מתכונן. קודם נטל מארונו, זה הארון המונח ליד מיטת כל חולה, שקית ניילון. לא חלילה תיק או צ'ימידן הנהוג במקומותינו, אלא שקית ניילון שעליה הטבעה של בי"ח "העמק". שם היו מונחים חפציו. בתחילה הלך האיש הקטן לאחות וביקש מגבת. "אין לי, את יודעת", כך אמר בנימה מתנצלת, "כי אושפזתי אתמול במיון ולא תכננתי לשהות כאן זמן רב". האחות, הממהרת לאחד החדרים, הצביעה בפיזור נפש לאחת העגלות העומדות במסדרון, והאיש הקטן הודה לה. ואז חזר לשקית הניילון שלו והמשיך לפשפש בחפציו, לקול ניפוצי הניילון המרשרש ללא הרף.


יכולתי כמעט לקרוא בקול את מחשבותיו בזמן שחלפו במוחו, מתלבט האם יחליף תחתוניו, או גופייתו, או שמא ישאיר פעולה מסובכת זו לבית. שהרי כבר נאמר לו, לאיש הקטן, שבשעה שמכתב השחרור מהרופא יהיה מוכן, יוכל לעזוב את ביה"ח. בשעה שהתבשר בשורה משמחת לכאורה זו, שקע האיש הקטן במחשבות עד שלבסוף פלט לעבר האחות כי יעדיף להישאר עוד קצת, עד כי יהיה בטוח שהכל חלף עבר ויוכל בשקט לשוב לביתו. מחשבה כזו, כך חשבתי לעצמי, מתאימה רק למי שכבר חווה מחלות רבות ויודע, מן הסתם, כי ביה"ח הוא המקום הבטוח לשהות בו בזמנים קשים. ויש לו, לאיש הקטן, חזון כפי שנאמר, שנבע מחוכמת חיים "בית חולימית" עתירת ניסיון.
אחרי שהגיע האיש הקטן למסקנה כי אכן, מן הראוי לו להחליף את בגדיו התחתוניים, שם כזה וגם כזה בערימה בצד. השלב הראשון הסתיים. פישפוש נוסף העלה בסופו זוג גרביים נקיים, שעלו וטיפסו במעלה הערימה הנקיה ובת-המזל.
המכנסיים שבשקית הקולנית, היו מקופלים למשעי, כאילו זה עתה יצאו מחנות הבגדים שברחוב דיזנגוף פינת פרישמן. הם היו מקופלים כך, שקפל האמצע בולט ומגוהץ ללא כחל וסרק. גם המכנסיים היו קורבן למבטיו הארוכים של האיש הקטן, שהעביר אותם מידו האחת לשניה ולהיפך, חוכך בדעתו האם ילבש אותם עכשיו או ממש ברגע לפני שיעזוב את ביה"ח. כי אולי חבל לקמט אותם, או שחלילה ייפול עליהם גרגר אוכל "בית חולימי" ויכתימם לנצח. לאחר השעייה ארוכה, עשו את דרכם המכנסיים גם הם, לאותה ערימה, שהלכה וגבהה ושתוך דקות ספורות תתלווה לאיש הקטן בדרכו למקלחת. התהליך הזה הסתכם לו במשהו כמו 35 דקות של התלבטויות נדירות ואז, מלא סיפוק מקבלת ההחלטות שברומו של העולם שם פעמיו האיש הקטן, למקלחת.
כעבור דקות ארוכות, בהן דמיינתי את ההתכוננות הארוכה שלו שם, מבעד לדלת הסגורה, שמעתי את פרץ המים וחזרתי לעסוק בשלי, רגועה על כי האיש הקטן מוריד מעצמו את חוויות היום שחלף ושבעוד דקות אחדות שוב ירגיש כאיש קטן מהישוב, נקי ורענן לקראת האירוע הגדול של שיבתו הביתה. אך הדקות נקפו להם והוא לא יצא את פתח המקלחת. הרגשתי דאגה קטנה מזדחלת לתוך ליבי, אך לאור היכרותנו המעמיקה מזה יומיים, הרגעתי עצמי בידיעה כי האיש הקטן עושה דברים קטנים בדקות גדולות וארוכות. ברגע מסויים שמתי פעמיי לעבר הדלת והקשבתי האם עדיין נישמע זרם המים. ואכן נישמע ואני, הדאגנית הכרונית, נרגעתי כי כבר התחלתי לקשור נפשי בנפשו של האיש הקטן, באותו קשר סמוי ומסתורי, שבין מאושפז למבקר.
רק כעבור דקות ארוכות יצא האיש סופסוף רחוץ ונקי וזוהר וזורח. קרחתו הקטנה והעגולה הבהיקה ונצצה עד כי יכולתי כמעט לראות את דמותי משתקפת בעדה כבמראה.
"דאגתי לך", כך אני, "עוד רגע הייתי נכנסת פנימה ובודקת האם אירע לך משהו", המשכתי. זה היה הרגע בו שביתי את ליבו של האיש הקטן סופית, שהחל בשטף ובהתלהבות לשוחח על "המקלחת המשותפת" שאז, בימיו הטובים בקיבוץ, הפילו מחיצות וקירבו לבבות וגרמו לדברים נוספים בחייו, שלא כאן המקום לפרטם, ועיניו נצצו מאותו זיכרון רחוק ומסעיר. "אך... היו ימים" פלט האיש הקטן בפרץ של נוסטלגיה קורעת לב. ואני דמיינתי את האיש הקטן שלי בעודו צעיר, וליבי לא ידע מנוח.

האיש הקטן בכלל, אהב מאד לשוחח. אבל לשוחח בדרכו. סולו. ומי קבע כללים לשיחה? מי למשל החליט, שלשיחה נחוצים שניים מינימום? לו, לאיש הקטן, היו כללים משלו. הוא קפץ מנושא לנושא, דילג בקלילות בין המלחמה של בוש בעיראק, לבין הבזבוז של בתי החולים בנושא האוכל בנשימה אחת כמעט וללא הפסקות. שום קשר לא היה בין נושאי הרצאותיו המרתקות. הוא שאל שאלות אך לא חיכה לקבל תשובות. כשכבר הצלחתי להשחיל מילה, הוא כבר שכח מזמן שזו תשובתי לנושא הקודם. ככה הוא, האיש הקטן. משוחח עם עצמו, בכללים שלו ובקצב שלו ורק חושב לו וודאי פה ושם, עד כמה בת-שיחו רדודה וחסרת דיעה להחריד. יש לו, לאיש הקטן, דיעה מוצקה ונחרצת בכל נושא ובכל פרשה בעבר בהווה ובעתיד, כאילו היה איש גדול.

 

לא ראיתי מבקרים אצל האיש הקטן, מלבד ביקור חטוף של מי שנראתה כּבִּתו. הוא נראה ערירי משהו וכבר התחלתי לחוש מרחמת ומבקשת ברחמיי, לאמצו אל ליבי.
עד שברגע מסויים בשעה של "שיחה" קולחת, הוא הזכיר את אישתו שאמרה ואומרת ויודעת ואני, רק חפצתי לשמוע שיחה בין השניים, פעם אחת, כרואה ואינה נראית ולדעת, שחייו של האיש הקטן שלי הם חיים מאושרים, מלאים ומספקים.

 

היה לו גם, לאיש הקטן, טלפון נייד, שמישהו מקרובי משפחתו השאיר בידיו, "על כל צרה שלא תבוא". אבל לא היה לו מושג קל שבקלים, לאיש הקטן, כיצד משתמשים בו, ומה כל אחד ממקשיו מבצע.כי מי שהשאירו בידיו, לא טרח מן הסתם, גם להסביר לו כיצד לתקשר עם העולם הגדול בעזרת הפלא הנייד והבלתי מובן הזה. הכל היה טוב ויפה עד לרגע שפתאום הוא צלצל. לא מנגינה נעימה לאוזן חלילה, גם לא צלצול קצר אחד, שלא לדבר על "נס הרֶטֶט", שרק מרטיט אותך ואינו חותך את החלל ביללות איומות, אלא משהו ארוך, חזק, קולני ומתמשך, שהחריד את כתלי ביה"ח ואת מנוחת כל הצוות הרפואי המנומנם ושאר המאושפזים.
"הלו", צעק האיש הקטן לתוך הטלפון, בלא ללחוץ על אף אחד מהמקשים. "הלו", והעקשן המשיך ובצדק, לצלצל ללא הרף. זאת עד, שהמתקשר מהעבר השני הבין, שכנראה לא תבוא תשובה. ואז שוב צלצול ושוב "הלו" שנשלח לחלל החדר בלא מענה, בעוד המכשיר הטרדן ממשיך בשלו....

גלי הצלצול המתמשך והרעשני הבקיעו את מסך השקט שירד על המחלקה שוב ושוב, והתערבלו בקריאות ה"הלו" הנואשות, שהאיש הקטן הרעיד בקולו לתוך המכשיר שהתעקש להמשיך ולצווח, עד שנאלצתי להניח את ספרי בצד, ולהראות לו, לאיש הקטן, שיש מין פטנט כזה בצורת מקש, ולא רק מקש יש, גם פומית, שראה זה פלא, גם נפתחת ושרק בשעה שלוחצים עליו, על הכפתור, או פותחים לרווחה את הפומית, נפתח גם הקשר לעולם החיצון.
"תודה, באמת תודה" ענה לי, אסיר תודה על כי גאלתי אותו מייסוריו של הטרדן המודרני, שאינו מצליח להתברג לעולמו של המושבניק הוותיק מהעמק, עוזב הקיבוץ מהגליל המערבי.
מהעבר השני היתה זו כנראה בתו, שתיאמה עמו את שעת הגאולה, שמבחינתו היתה שעה קשה מאד של עזיבת מקום אהוב, מוכר ובטוח.
האיש הקטן שלי הולך הביתה ואיתו גם ההתבוננות האנטרופולוגית המרתקת, שבה הוא זיכה אותי במשך יומיים וחצי.
כמה משעמם יהיה לי ללא האיש הקטן שלי.

 

דרג את התוכן: