יום אחד אשוב אלייך, עונות ושנים יחלפו, תקדם השמש השוקעת את פניי ותרדוף גבי, באוויר לוהט נטול רוח ייזע גופי יצבט ליבי וירעד, שבילים וכבישים אדע  וכמוהם אנשים לעולם לא יחזרו על עצמם, ומשהיה אחד בעקביי שוב אביט בו אך בחריטות בזכרוני שמצא הלה לנכון להשתכן בהן. ערים ונשים אדע ואוהב, אך רוחות נפשי העזות ישירו לעד את אהבתי מספר זיכרוני ובלא כל נקיפות על ליבי אותירן שרות בבטחה עת אצא לי שוב אל דרכי כשייאוש יאכל בי,ושמחה עילאית אדע , ולעולם לא יהיה רגע אחד מאלו שלם באמת ובתמים. ומקץ כל אלו,אשוב אלייך, לפינה שנטשת, אולי יום אחד...

וגופי לפנייך יעמוד, צלקות וזיכרונות בלתי מחיקים יעטרו בעורו, ופעמים לא ניתן יהיה לדעת מה הוא מה, איזה אות זיכרון וסמל ניתן לי ביד גורל ומה ביקשתי אני לעצמי.

בעיניי, עיניי אדם צעיר שגדל בטרם עת תחת אורחות הלך של אהבה שלא התממשה, בלי בית בשם ייקראו השלמת הכאב, לא יהיה דבר ראוי יותר להקרא כך, בעיניי, מליאות כמיהות לאור, עיניים אלו שכרעו תחת מראות עולם כואב ומלואו ולא יכלו עוד להכיל עוד דבר נוסף אחד, לא נוף, או בניין, לא פנים יפות ולא עוד בית זר ואף לא עמד עומד כוחן להביט שוב במראה! עד לפני הווה, עיניים חסרות כמעה שמחה מוצפות בתום שלפנים ראית בהן, ולכל אשר קרה כל שחלמו וקיוו לקבל ממך נדמה כי נתעמעם מאורן, וחסרות הן בימים אלו מסקרנות מלאות תאווה, בדומה לאותה ציפייה לחיים שישטפו אותן בהילוכם המרהיב, את מחברת זיכרונך החזק שתמיד ידעתי שנמצא אי שם מעבר לגבעות עליהן השקפנו יחדיו תחת השקיעה ההררית שלבסוף הפכה מאוסה, שורפת איברים ולבבות.

 בעייני אספר לך כי סיפורנו שנה בי הכל, ושוב איני אותו אדם שהכרת ושרצית כל כך לעצמך, רגליי התחזקו תחת משא המרחקים ותרמילי הכבד, כגופי שכחש ועורי שהשחים תחת שמש שריפה פנימית לא עוזבת, כך, גם לבבי אינו אותו הלב וכל דבר שמצאת בו לפנים שוב אינו שם עוד! ועת יתעצב עלייך לבבך, וכל חדוות הציפייה לחזרה תהפוך כגורלה של כל תקווה תוגה מקוננת, ועת תתגעגעי להפנות מעליי מבטייך החמים שוב, כמו לא ראיתיך מעולם לפנים, אז אקווה בזווית פי יוולד חיוך, קטן ומסויג, מלנכולי במידת מה כחיוכו של אדם כלוא שאכל ייאוש המגע באהבתך בשפיותו ועתה שימחתו היא שמחת המטורף. ואז אספר לך יהלום ליבי, אספר לך בגופי הרועד הכל כמו שרעד לפני שנים כאשר נשקת וחבקת , כמו רעד שנים לפנים כאשר ממני נפרדת פתאום, בגופי הרועד אספר לך כי בכל עיר וכפר, בכל משעול ויער קודר, בכל אדם שנקרא בדרכי, בכל איש\ה אשר התמסרו לליבי הנותן, בכולם, היית את לצידי, ומעולם, מעולם לא חדלתי מלזכרך, מעולם לא חדלתי להגות בך בקווי עיפרוני נעזרתי, בשאריות אהבתי אחזתי, מעולם לא חדלתי לאהבך. נווד חסר כל בו חזקו מכחולים וצבעים, לחזי התובע יופי ואהבה התגעגעתי לרכושך ולחומך, הייתי להם מסורה מהמעמקים, זו הייתה אני היא שבכל עת ובכל מקום, בכל זמן ובכל דרך בה הלכתי, תמיד נשאתי זכרונך עימי ותמיד אהבתיך. וכשאשוב יום אחד, תזכרי את מילותיי שאמרתי, כי אחזור יום אחד, לחפש אותך, כשכל מלוא אהבתי יתפוצצו על כל שבילי ניצבת אחר עקביי, בלמצוא את עצמי שוב איתך..יום אחד