שעת בין ערביים,אני יושב על שפת הים וסופר את הכוכבים הראשונים שבשמיים,

מנסה לקלוט עוד אויר צח מבעד למעיל הכבד שלי.

הרוח חזקה וקר מאוד,אני מוציא את ספר הסקיצות,ורושם את האנשים המהלכים להם בטיילת,כמו מלאכים בתאורת החשכה

אני חוזר הביתה,לוקח אוטובוס ממרכזית חוף הכרמל,ונוסע את העלייה דרך פרויד,

אני מנמנם קצת באוטובוס המוצף באנשים,בעיקר חיילים שחוזרים הביתה,משירות בבסיס.

ומתפלל שלא אצטרך לקום לבלגן חדש.

החיים שלי הם קצת בלגן לאחרונה,אפשר להגיד שהסדר בחיי קצת עקום.

אבל בעזרת אמא שלי,שתומכת בכל מה שאני עושה,אני איך שהוא מצליח להתקדם הלאה.

זה מפחיד וגם מדהים באותו הזמן לחשוב שהחיים לא מסובכים כמו שחשבתי שיהיו היום בבוקר,

אבל מה יהיה עם המלחמה וההתחמשות של אירן בנשק בלתי קונבנציונלי,ומה יהיה עם האנשים שאין להם כסף לגמור את החודש,וזה שכל זה גם קשור אליי אבל לא באופן אישי.

אני מגיע הביתה,אחרי הסיבוב של האוטובוס,עם כאב ראש קל,ופוסע לי לביתי.