פרשת השבוע, פרשת משפטים מפרקת את עשרת הדיברות לחוקים קטנים וממוקדים הנדרשים כדי לקיים חברה מתהווה, או בעצם, כל מערכת יחסים שיש בה יותר מאדם אחד.

הפרשה מתחילה במילים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", מעניין הביטוי "לפני" ואולי אם נחשוב על זה, הרי יש דברים שאם אנחנו רוצים שיקרו כדאי שנדאג שהם יהיו מול הפנים של האנשים, "עם הפנים קדימה" ולא טמונים אי שם בראשינו, במחשבה שלנו או ביומן האישי.

גדולתם של חוקים אילו נובעת מכך שיש בהם ראיה למרחוק, התבוננות קדימה בפרספקטיבה של זמן על ההשלכות של התנהגויות שאנחנו מקיימים היום.

למה הדבר דומה – כשהילדים קטנים נדמה לנו לפעמים שהם יישארו כאלו תמיד ולכן הבעיות שאנו רואים אצל השכנים, רחוקות מאיתנו ולא רלוונטיות לנו. אולם הזמן עובר ואנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם אותן תופעות בגרסאות יצירתיות לא פחות. "אצלנו מותר / אסור לאכול בסלון", אצלנו מותר / אסור להזמין חברים לישון באמצע השבוע / בגיל 17" אצלנו מותר / אסור לראות תכניות ראליטי" ועוד ועוד.

או במילים אחרות.. היום יש לך עבד, מה יקרה כשהוא יתחתן ויהיו לו ילדים.. אחרי 6 שנים הוא יוכל לצאת לחופשי – אבל מה יהיה עם המשפחה שלו ועוד ועוד.

כל מחקר כזה או אחר, יצדיק לאין שיעור את חשיבות הגבולות והכללים, בכל סדנא תשמעו בגרסה כזו או אחרת את המטאפורה של גבולות.. דמיין שאתה עולה על גג גבוה ללא מעקה ואתה מתבקש לעצום עיניים או שלא, ולרקוד לצלילי מוסיקה סוערת. כעת עלה על אותו גג, אלא שסביבו יש מעקה בטיחות עבה, יציב ומוגדר. וכעת תרקוד שוב לצלילי אותה המוסיקה עם עיניים פקוחות או סגורות.. מה תעדיף.

זה הזכיר לי מעט את השיר  - שהלוואי וידעתי מי כתב..

יום ראשון ,
ילד קטן צובע ציור.
הגננת מזהירה לא לצאת מהקו,
אבל הקווים דקים כל-כך.
הוא מנסה ולא מצליח.
מזיז ידו בעדינות עם הצבע,
אבל הצבע חורג מהפס ומכתים את המשטח החיצוני,
המשטח האסור,
שהיה אמור להישאר ריק.

יום שני ,
ילד קטן צובע ציור.
הגננת מזהירה לא לצאת מהקו,
והפעם הוא לא יצא,
כי הקווים הפעם עבים.
הם עבים - אז גם אם הוא חורג,
הוא עדיין בתוך הקו.
גם אם יצא מן הציור,
הוא לא יצא החוצה.
והמשטח הלבן מסביב יישאר ריק.

מסקנה
כשהגבולות שלך דקים,
אל תתפלא אם תגלה שהבן שלך יוצא מ"הקו".  . .

אחד הדברים שמייחדים את הפרשה, זו ההזמנה לעשות את הדברים ממקום של חופש ולא של עבד, לבצע אותם בדרך של שמחה ולא מתוך קורבנות. אנחנו מוזמים לטפל ב"עניי עירנו", דהיינו בנו ובבני משפחתנו. לוודא שבד' אמותינו נעשים הדברים כמו שצריך. זו חוכמה קטנה להשקיע את כל מה שיש לך בחוץ.

בנימה אישית, הצבת גבולות היה צריך להיות חלק מתכנית לימודים לקבלת רישיון לשחרר את התינוק שלך בבית החולים. איכשהו דילגתי על חלק מהשיעורים ואני בהחלט מתמודדות בגבורה עם ההשלכות של זה... בינתיים.