רציתי לדבר איתכם על טיימינג. עיתוי. זה מן מושג כזה שמסתובב לו תמיד בין לבין, לפעמים מרוממים אותו לגבהים נשגבים של מפנה גורלי, מתפעלים, לפעמים משחררים במן "מה לעשות........" תבוסתני.
ואני מגלגלת לי אותו בראש כי לאחרונה הוא מסתובב לי כאן קרוב. קרוב מדי... כזה קרוב, שמאיים ליפול את תוך ההשלמה הקורבנית עם הגורל, ולהגיד - מה לעשות... זה לא שלי...
אבל אם זה קרה לי, זה הרי גם שלי, נכון? מבלבל לאללה הדבר הזה...
אנחנו מתמודדים עם טיימינג בשתי דרכים שונות בתכלית.
האחת - דרכו של האפיקורס, הבא ואומר - וואלה, איך נפל לי בול! או, לחלופין - שמע, לא עכשיו, זה לא הזמן. מנפנפים - ויאללה, נקסט.
הדרך השנייה היא דרכו של המאמין. כן, זו שלי. מאמין במה , אתם שואלים? זה הרי לא משנה. באמת שלא. מאמין באלהים, בגורל, ביקום, בעצמך. מאמין. מאמין שיש סיבה ותוצאה, שיש יחסי גומלין בין התרחשויות בחייך, שאלהים רקם את המקרה, שהתהליך לא יכול להיכשל. מאמין כי גם אם כעת התוצאה איננה כפי שייחלת לה - היא בוודאי תתבהר כנכונה בהמשך. אמן.
יש רק שלוש תשובות שאנחנו עונים לאלהים. כן, כן, כן,!!! לא, תודה. כן, אבל... הממם... אולי בהזדמנות אחרת....
והרי כל כך הרבה פעמים בחיינו ענינו כך או אחרת. אז מה שונה כאן, כשאתה לוקח בחשבון את העיתוי המדויק של מה שקרה לך? השונה הוא פשוט מאוד. מה ששונה הוא שאנחנו מייחסים את העיתוי לאלהים, לגורל, ליקום ששולח אלינו אותות.
מה ששונה כאן הוא שאנחנו מרגישים שהפעם יש לזה משמעות מיוחדת. ל"כן" ול"לא". התשובה השלישית, "כן, אבל לא עכשיו", פוסלת את עצם קיומו של מעמד העיתוי ועוקרת אותו ממשמעותו העמוקה.
אני מאמינה. מאוד. ואל תתעקשו איתי במה כי אענה לכם - פשוט מאוד. אני קוראת לו אלהים. לא, לא אחרי שהתעמקתי כל השנים האלה בלימודי הרוח. אני קוראת לו ככה מהתחלה. ואני ממשיכה לקרוא לו ככה כי היום אני יודעת שכל השמות שתאמרו - זה הרי הכל הוא ממילא. אז מה זה כבר חשוב איך בא לכם לקרוא לו. תקראו לו יקום. הוא לא ייעלב.
תקראו לו יקום ותקשיבו. כי כשהוא מדבר החוץ נדום. יש משפט זן האומר - סואן בחוץ, שקט בפנים. ככה זה, כשהוא מדבר.
אני מאמינה בעיתוי. אני מאמינה שהיקום מזמן לנו בדיוק את הדבר המתאים עבורנו, בזמן המתאים ובמקום הנכון בחיים. אני מאמינה כי כאשר אנחנו מקבלים הזדמנות - היא ניתנה כי אנחנו מסוגלים להתמודד איתה. כי יש לנו את היכולת, גם אם זה נראה לעיתים קשה מנשוא, לא מתאים לכח הקיבולת שלנו עדיין, או לגמרי מנותק מהמציאות. אני מאמינה כי ההזדמנויות הללו ניתנות לנו כדי לעלות כיתה. אני מאמינה שהן מוצעות לנו ככלי עזר להתפתחות ולמידה, כלי לצמיחה מופלאה, כזו שבאה להאיר בחושך. אני מאמינה כי זה מאוד טבעי למי שישב בחושך ונחשף פתאום לאור - אור גדול, בוהק, רך, אוהב, מחמם, מלטף, מכיל ומופלא - קודם כל עוצם עיניו ובורח. חזרה. לחושך. כי האור הגדול כואב למי שלא מורגל אליו. למי שלא מכיר אור מהו. זה מפחיד, זה מציף את הכל החוצה. אבל אני גם מאמינה כי זה האמיץ דיו, זה המוכן להקריב את פחד, את האשמה, את האומללות, את הקורבנות, זה משתוקק לחיות, להגשים, לממש, ליצור, לגלות, זה החי - זוחל לו לאיטו החוצה, מתרגל לאור, משפשף את עיניו טרוטות השינה והחושך, העייפות, הדומעות... מזדחל לו, נופל וקם, נופל וקם... וקם. מזדקף, מישיר מבטו אל האור, מתבונן סביבו, על כל היופי והכיעור. ומחייך וצוחק, צחוק מלא המתגלגל לתרועת הניצחון.
כי רק אם אמרת "כן" זהו אכן היה רגע של עיתוי. כל תשובה אחרת היא עוד הזדמנות שנמוגה אל תוך הריק המלא... |