הלילה שבין שישי לשבת היה לי ליל שימורים.

הבת שלי יצאה לבלות עם חברה באיזו שהיא מסיבה מרוחקת,

ואני מאותה הסיבה נותרתי ערה, קשובה לרוחות הזועפות שנשבו בחוץ ובתוך הלב.

האקליפטוסים הנעים שילבו קולם עם פעמוני הרוח, עם הרוח שהרעימה.

בשקט של הלילה ניתן אף לשמוע את גלי הים המתרגשים.

סופה

פתאום הרגשתי כל כך קטנה,

איתני הטבע אימתניים

החשמל אף הוא מידי פעם נעלם

מצאתי אותי מתפללת לבורא עולם.

תפילה שבאה ממקום אחר,

לא מן היום יומי.

חשתי בקטנות שלי אל מול היקום,

בחוסר האונים

ברצון הזה שהבת שלי תחזור בשלום,

ששום עץ לא יפול,שהדרך תהיה בהירה, שאלוהים ישמור על כל אלה שאינם תחת השמיכה החמה.

הפרופורציות של הרוטינה משתנות באחת בלילה הזה.... מן ספירת מלאי,

בשעה שלוש לפנות בוקר

בתי חזרה בשעה טובה,

צחקקה לעומתי, לא הבינה מדוע אני ערה,

נכנסה לחדרה ותוך דקות נרדמה.

נרגעתי, הודיתי לו- לבורא עולם, על הנס הזה

שום דבר אינו מובן מאליו בעיני....

המשכתי להיות בשקט של הלילה

מקשיבה  לרוח, לרעמים, לפעמונים, ללב שמקצבו נרגע מעט.

שבת בצהרים

בחוץ עדיין סוער

כל המשפחה מתקבצת לחמין

אין ספק שבלב פועם משהו אחר....

אהבה והוקרת תודה על כל היש. שבוע טוב לכולנו,

משופע בבשורות טובות