כאשר מנסים לשרטט את החלוקה הקלאסית בין שמאל לימין, מגלים פארדוקס. השמאל הכלכלי לשיטותיו השונות שם את הכלל במרכז. לעומתו הימין הכלכלי שם את הפרט במרכז (קרי הרכוש הפרטי וחוסר מעורבות השלטון בשוק). לעומת זאת בהיבט הלאומי החלוקה מתהפכת על פיה: הימין שם את הכלל במרכז (לאומיות, ולאומנות), ואילו השמאל שם את הפרט במרכז. לכן הגישה המסורתית של הימין היא הסכמה להקריב זכויות פרט לטובת המדינה, ולעומת זאת לשמאל יש נטייה להדגיש את החשיבות בהגנה על זכויות הפרט. פרדוקס ה"כלל פרט" כל כך בולט ומוחשי, עד שנראה שאדם צריך לסבול מפיצול אישיות כדי להיות ימני, או שמאלני במובן הקלאסי של המילה. יכול להיות שהחלוקה הזאת פשוט לא הגיונית? אולי כדאי להתעקב שנייה כדי לנסות להבין איך החלוקה הזו בדיוק נוצרה. החלוקה נוצרה בפרלמנט הצרפתי בימים שלאחר המהפכה ולפני הדחת המלך, על פי מיקום מושבם של חברי הפרלמנט. בצד הימני ישבו הצירים שתמכו בהמשך המלוכה ובהמשך המצב הקיים, ואילו בצד השמאלי ישבו הצירים שצידדו בביטול המלוכה ובשינוי המצב הקיים. מכאן נגזרים מספר מפתחות לחלוקה בין ימין לשמאל. הראשון הוא שהימין נוטה לשמרנות, לניסיון לשמר מצב קיים (מלוכה), בעוד השמאל נוטה יותר לכיוון השינוי. השני, הימין מדבר על שוני מהותי בערכם של אנשים (בני מעמד האצולה מול שאר האזרחים) בעוד שהשמאל קורא לשוויון ערך האדם. מפתח שלישי שסדר הישיבה הכתיב הוא שהימין בחר להתייצב לצידם של בעלי הכוח, בעוד השמאל בחר לעמוד לצידם של החלשים (המוני העם). המפתחות הללו (בעיקר אלו העוסקים בשאלת השיוויון, ושאלת החוזק), מבהירים את החלוקה המוזרה בין ימין לשמאל. הרעיון שכל בני האדם שווים והבחירה להתייצב לצד החלש, מובילים לשאיפה למערכת כלכלית יותר שוויונית, ומערכת לאומית שמגנה על החלש. מנגד מי שממתנגד לרעיון השוויון, ומי שנוטה להתייצב לצד החזק, יבחר במערכת כלכלית ומערכת לאומית שנותנות יתרון לחזק. ההגדרות הללו היו הגיוניות אם אנשים היו בוחרים את ההשתייכות הפוליטית שלהם על פי בחינה של עקרונות בסיס. אבל הניסיון מלמד שבדרך כלל הבחירה בין שמאל לימין היא בחירה שבטית (רבים בכלל אינם מודעים למקור החלוקה בין ימין לשמאל), ולכן השאלה כיצד הצליחו רבים כל כך לגשר על פרדוקס ה"כלל פרט" עדיין צריכה להטריד. כיצד רבים כל כך מאמינים ב"ביחד" לאומי ואם זאת מקדשים "כל אחד לעצמו" כלכלי, ומצד שני כיצד רבים אחרים מקדשים את ערך הפרט ביחס למדינה חותרים ל"ביחד" כלכלי. התשובה היא שלא כולם מצייתים לחלוקה המוזרה הזאת ישנם לא מעט מקרים בהם יש חיבור בין שמאל כלכלי לימין לאומי, ולהפך. אחד החיבורים הטראגים בין שמאל לימין הוא המפלגה הנאציונאל סוצאיליסטית, שתקרא בעברית המפלגה הלאומית חברתית. המפלגה הנאצית הציעה את המודל הימני ביותר בהקשר הלאומי, שכן הערך של הלאומיות ניצב מעל כל ערך אחר ולכן הוא הצדיק כל מעשה (כולל מה שנראה בעין נורמטיבית כפשעים נגד האנושות). מצד שני היא הציעה גם מודל כלכלי שמאלי הכולל הלאמה ושיתוף המדינה ברווחים. את המובהקות של החיבור הזה ניתן למצוא באחד מסעיפי המצע הנאצי. "אנחנו דורשים מן המדינה, שתתחייב לדאוג קודם כל לדרכי תעסוקתם ומחייתם של האזרחים (בעלי הגזע הארי). אם אי אפשר לכלכל את כלל האוכלוסייה שבמדינה יש לגרש בני אומות זרות (נחותי גזע) מן הרייך”. בפועל גם השיטה הכלכלית של הנאצים התיישרה "ימינה" כיוון שהנאצים הלאימו (או יותר נכון החרימו) רכוש של מתנגדים פוליטיים, של "נחותי גזע" ושל מדינות נכבשות. דוגמה קצת פחות קיצונית של ניסיון לשלב את ה"כלל" הלאומי עם ה"כלל" הכלכלי נעשה על ידי מנהיג ארגנטינה הנערץ חואן פרון. שיטת הצדק או חוסטיסיאליסמו בלשונו של פרון שילבה את "הטוב" מהפאשיזם ומהקומוניזם, ובסופה הביאה את ארגנטינה לפשיטת רגל. בעצם כאשר מסתכלים על המדינות הקומוניסטיות בפרספקטיבה לאחור נראה שהם אימצו בלהט את המודל הימני בכל הקשור ביחס בין הפרט לשלטונות המדינה. שכן כדי ליישם את האג'נדה הכלכלית השמאלנית הופקעו מהפרט זכויות הבסיס, באופן זהה אליו מטיפים הלאומנים הימניים ביותר. מהצד השני של המפה יש כמעט חיבור בין השמאל "הלאומי" לימין ה"כלכלי" – כיוון ששניהם בדרגת הקיצון מציעים ביטול של מוסד המדינה או במילים אחרות אנרכיזם. הימין מציע אנרכיזם כלכלי (אנרכו-קפיטליזם)– כלכלה שבה אין למדינה מעורבות כלל. והשמאל מציע אנרכו-סינדיקליזם כלומר אנרכיה שבה ניהול עצמי של עובדים יחליף את מנגנון המדינה. האם השמאל והימין חייבים להיפגש בקטבים? לא בהכרח. הנה מפגש קצת יותר מתון בין שמאל לימין. הסופרת איאן ראנד הייתה אחת הדוברות הרהוטות ביותר של השיטה הקפיטליסטית כאשר היא העלתה את האינדיבידואליזם על נס (וראתה בקולקטיב – או בשיתוף אם כל חטאת). אך הדבקות באינדיבידואליזם הינחתה אותה גם במישור הלאומי, כך שבהקשר זה היא יכלה להיחשב כאחרונת השמאלניות. לדוגמה: “Individual rights are not subject to a public vote; a majority has no right to vote away the rights of minorities“ ואולי ההגדרות של שמאל ימין הן אנכרוניסטיות, אולי אנו צריכים לגבש דעה על דברים ללא קשר האם הם מוגדרים ימניים או שמאלנים? |
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הנה מספר אפשרויות מדוע מוחלשים בוחרים באג'נדה כלכלית ימנית שמחזקת בעיקר את החזקים. (לצורך הנוחות השתמשתי בביטוי חלש או מוחלש כלפי העני - כמובן לא מתוך רמיזה שמדובר באנשים חלשים)
א. לפני הכל יש את העניין ההשתייכותי - שאני מכנה פוליטיקת הכדור-רגל: הבחירה הפוליטית היא לא תמיד שקילת סך ההצעות שכל מפלגה מציעה ובחירה בטובים מבינהן (אם כך היה רוב האמציות היו נעלמות). לא פעם אנשים תומכים במפלגה פוליטית מבלי לטרוח כלל את המצע שלה (עיין ערב מפלגתו החדשה של לפיד), יתר על כן למפלגות הגדולות יש עניין לטשטש את המצע כך שכל אחד יוכל למצוא בו מה שהוא רוצה. לכן הרבה פעמים בוחרים אוהדים מפלגה פוליטית כפי שאוהדים קבוצת כדורגל. כך קורה תהליך הפוך אנשים מזדהים עם מצע כלשהו בדיעבד - מכיוון שהוא של "קבוצת הכדורגל שלהם" (כך קורה שאנו מקבלים סך רעיונות לפעמים סותרים וחותמים על כל החבילה שהקבוצה מציעה). הבחירה בקבוצת הכדורגל (כמו שבדרך כלל קורה) נעשה על פי השתייכות קבוצתית. שוב חזרנו להתחלה למה למוחלשים יש נטייה קבוצתית לאהוד את הקבוצה שמציעה לחזק את החזקים.
ב. חולשה ושינוי: כמה שהדבר נשמע פרדוכסלי, לחלש יש נטייה מאוד מובהקת לדבוק במצב הקיים - להיות שמרן (מלבד במקרה קיצון שבהם הוא מצטרף למהפכה). הסיבה לכך ששינוי בדרך כלל נתפס כמאיים, ולבחור בדרך של שינוי מצריך סוג של חוזק (שממנו נובע גם ביטחון עצמי). המוחלש כלכלית שיש לו מעט לאבד יפחד מאוד משינוי (לעומתו מוחלש כלכלית שאין לו מה להפסיד יאמץ את השינוי). מכאן הנטיה של החלש לימין השמרני שדוגל בהמשך המצב הקיים (ואפילו חזרה לבסיס).
ג. חולשה ולאומיות: המוחלש מחפש יותר מהחזק את החיזוק של הביחד. הביחד הכלכלי (שהשמאל מציע) הוא ביחד שכלתני - טכני (דרך חלוקת הכסף), באוד שהביחד הימני (הלאומיות) מציע "ביחד פסיכולוגי". בכך הוא מספק מעין אנחנו משפחתי, שמאוד נחוץ לכולנו אך במיוחד לחלש. יתר על כן בדרגה קצת יותר גבוהה הלאומנות, מציעה לא רק משפחה, אלא גם אויב (נכון במקרה שלנו מדובר באויב פיזי, אבל הכלל של האויב חשוב גם אם אין אויב של ממש כמו שקורה בין אוהדים של קבוצות כדורגל שונות). הצורך במציאת הרע - שאותו אפשר לשנוא הוא כנראה צורך פסיכולוגי המשותף לכולנו. בהקשר הלאומי האויב מעצים את תחושת האחווה. בהקשר של החלש - הוא מעמיד אותו במקום אחר בסולם החברתי, ולכן עשוי לתרום גם לדימוי העצמי של החלש. התופעה הזו תהיה בהירה עוד יותר בסעיף הבא.
ד. חולשה ומיעוטים: בדרך כלל מיעוטים משתייכים לחלק החלש בקבוצה. מכאן הגיוני היה לצפות שתיווצר ברית חלשים בין מוחלשי החברה השייכים לרוב למוחלשי המיעוט. בדרך כלל זה לא קורה. בדרך כלל המוחלשים השייכים לרוב הם בין הראשונים לוותר על זכויות המוחלשים של המיעוט. הסיבה לכך היא מעמד חברתי. כלומר החלשת המיעוט מאפשרת לחלש לשקם את מעמדו באופן תודעתי. וכמובן כפי שנכתב בסעיף הקודם העדפת המשפחתיות הלאומית.
ה. חולשה וכוח: כאן צריך לסייג את הדברים. הרעיון של פתירת סכסוכים לא בדרכי כוח הוא רעיון חדש יחסית (שהשמאל מיהר לאמץ). בהיסטוריה השמאל נקט צעדים אלימים לא פחות מאלו של הימין. ובכל זאת - נראה שהרעיון שסכסוך נפתר בדרכי כוח מאוד מאוד מושרש בכולנו (ראה כיצד ילדים קטנים נוהגים לפתור את הסכסוכים בינהם). לדעתי הרעיון של פתרון סכסוכים איננו פתרון אינטואיטיבי אלא כזה שמגיע שדורש עבודה עצמית. למעשה אחד הבסיסים הראשונים שלו הוא ההבנה המאוד לא פשוטה שהצדק הוא לא מוחלט, שגם לאחר יש צדק ואפילו להבין (גם) את הצדק של האחר. משאיר לך לעשות את החיבור בין החלש והאמונה בפתרון כוחני.
ו. יש גם את החיבור של החלש אם דת שנותנת מעטפת אמונית, וקהילתית ובכך מאוד מחזקת את המאמין.
כך קורה שבדרך כלל החיבור הריגשי של החלש נוטה ימינה. כיוון שאנחנו צורכים את האג'נדה הפוליטית שלנו כחבילה (כלומר חבילת רעיונות שכרוכות במצע של מפלגה) נוצר החיבור בין החלשים לימין הכלכלי.
לדעתי אלו מושגים שהפכו לעניין בפני עצמו.
הבסיס ההיסטורי נחמד אבל כבר לא בתוקף.
אתה יכול לקרוא לזה פיוז'ן.
"נראה שבוושינגטון, כמו בירושלים, מתרשמים שלברק יהיה תפקיד מפתח בהכרעת נתניהו. על פי הערכות שונות, במפת יחסי הכוחות הפנימיים בפורום השמינייה ברק הוא הקוטב הנצי, בעוד ששלישיית השרים בוגי יעלון, דן מרידור ובני בגין, מובילה את ההתנגדות לתקיפה (באיראן) בעיתוי זה."
http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1645680
שמאל ימין שמאל,שמאל ימין שמאל...............הכתיף שיק, דגיייל אייש.
הטוקבק הכי טוב שראיתי בכתבה- תגובה-6 של אבי משעה 06, דקה 12:
הבדידות הקשה של מקבלי ההחלטות
"קל להיות יוסי שריד או פרשן בטלויזיה. קשה מאד לשבת למעלה ולקחת החלטות גורליות. אף אחד לא יכול לדעת בביטחה מה צופן העתיד. מאחל בהצלחה לנתניהו וברק. העם איתכם."
תמיד היה קל להיות יוסי שריד.
הימין במובנו החברתי הוא תמיד "אנטי ממסדי", מכיון שהוא דוגל בהאדרת יכולתו של הפרט, ומתוך כך הכלל ירויח. ראה את הימין בארה"ב שסיסמת הדגל שלו היא אי התערבות השלטון. השמאל במובנו החברתי הוא הפוך בדיוק. השלטון הוא זה שאמור לספק את צרכי הפרט. ומתוך סיפור צרכי הפרט הפרט ירויח. ראה את המדינות הסוציאליסטיות של צפון אירופה. הימין הפשיסטי במובנו הפוליטי אכן שאב רעיונות מהשמאל הקומוניסטי, אבל זאת אך ורק משום שזו דרך נוחה להגיע אל ליבם של המונים..
ולפעמים היא לא מזכירה.
לאמריקנים אין סכסוך דמים בלב ליבת הארץ. והשכונה שלהם נוחה בהרבה.
תתפלא אבל יש עניים, חרדים, דתיים ואחרים שמחים. שמחים בחלקם.
לפעמים אנשים מתפלאים שמצביעי ימין בארץ נוקטים עמדה חברתית.
ימניים! אפשר לחשוב מאיר שטרית, דוד לוי, משה ארנס איזה ימין ענק הם?
לא אתפלא אם גילה אדרעי היא חברת מרכז הלכוד.
והרי השר כץ נשען על חלק מהוועדים האלה בפריימריס. לפחות כך קראתי.
בבקשה, תרחיב. אשמח לקרוא.
באופן כללי ניסיתי להתחמק משאלת השמאל ימין בארץ. יש עוד נושאים בחלוקה בין שמאל לימין (שנגזרים מאלו שהבאתי) שלא נכנסתי עליהם, כמו יחס לדת, יחס לכוח שמאוד רלוונטים במקרה שלנו. כמו כן יש נושאים אחרים שמשפיעים על ההתפלגות כמו: מוצא, מיקום גאוגרפי, הזדהות עם הממסד (כאשר הימנים באורח פרדוכסלי מונעים מדחף של אי הזדהות עם הממסד) ועוד. בקיצור הרשימה לא התיימרה לנתח את התפלגות ההצבעה בארץ, אלא להראות את הפרדוקס בהנחות המוצא של ימין שמאל ולנסות להבין את שורשיו. חוצמזה ששווה לנסות לבחון את ההבדל בין ימין לשמאל לא על פי מפתח של "צודק ולא צודק" אלא על פי הנחות היסוד שמקיימות כל גישה.
לא בטוח. אפשר לומר שגם מי שבוחר להתמקד בפרט וגם מי שבוחר להתמקד בכלל מעוניינים בסופו של דבר שיהיה טוב. בהחלט יתכן שמי שמאדיר את הכלל מאמין שבסופו של דבר הפרט יצא נשכר מטובת הכלל, ומי שמתמקד בפרט מאמין שבסופו של היום גם הכלל יצא נשכר. הדברים בהחלט שלובים אבל כפי שציינתי הכיוון משתנה בין הימין לשמאל על פי הסוגיות. מי שמאמין שהפרט צריך לותר על זכויותיו למען הכלל (הלאום) דומה מאוד למי שמאמין שהפרט צריך לותר על רכושו (או על יתרונו הכלכלי) למען הכלל. אלה גם אלה רואים את טובת הפרט דרך טובת הכלל.
בהקשר זה יש לי גם סיפור מעניין. אחד מהאמצעים להמחיש את חשיבות הביחד של אירגוני פועלים (בטח קומונות) הוא סיפור הזרדים (אחד נשבר, רבים לא ניתנים לשבירה), אותו סיפור שהיווה את הסמל לפאשיזם.
אמנונטי שלום,
בבקשה תפסיק לרדת כל הזמן על העניים.
בקשתי ממך כמה פעמים בפורום אקטואליה שתפסיק לרדת עליהם.
עני זה לא בהכרח טיפש. אולי להפך. ואתה לא יותר חכם מהעניים. אז תפסיק.
על איזה עניים אתה מדבר?
פעם בשביל לראות וילות וקוטג'ים היה צריך לנסוע לכפר שמריהו והרצליה פתוח.
היום, ודווקא מאז שלטון הלכוד, יש וילות, שלא מביישות שום מקום, גם בבית שאן.
טוב שכתבת לעיתים - כי השמאל ב40 שנה האחרונות פועל למען הפרולטריון הפלסטיני. מי שמצביע נגדם הם דווקא הפרולטריון הפלסטיני עם הפיגועים שלו. וחבל שאנחנו נענשים בגללם.
חוץ מזה לפרולטריון הישראלי יש עוד שיקולים מלבד כלכליים, וחוץ מזה, הוא מתפזר ומצביע לכמה מפלגות.
בזכות העניים לא הלכנו שבי אחרי רעיון העיוועים של שלום עם משפחת אסאד.
אז תעשה כבוד.
אכן, לעניים יש משהו שמעמד הביניים שכח - טובת הכלל, והאינטרס הלאומי.
בחירות אחרי בחירות הקבוצה שלך מנסה להסית אותם - והם בשלהם ממשיכים להצביע כפי ראות עינם.
יתרה מזאת, במשך איזה 30 שנה היתה פה טלוויזיה בלעדית שניסתה לחנך אותם ולא הצליחה - מה מראה שלעניים האלה יש חוט שדרה חזק, והם לא קונים תעמולות זולות.
חוץ מזה, העניים לא מוסתים - הם לא בובות של אף אחד.
צר לי שאתה מתייחס כך לאנשים.
אם העניים היו מצביעים כמוך - די סביר שהיינו נענשים יותר ברמת הגולן ובשטחי יהודה ושומרון.
בכלל התגובה ההתנשאותית שלך לא במקום ועבר זמנה.
ובארץ החלוקה היא לא חלוקה קלאסית כמו בחו"ל.
כדי לפשט את הדברים אז השמאל שם מול עיניו את ערך האדם במרכז, והימין את ערך האידיאולוגיה ואכן כל מי שגם בשמאל[כמו הקומוניסטים לאו דווקא הקומוניזם כתאוריה] הפך לדתי באידיאולוגיה אכן דחק את ערך האדם מהמרכז לשוליים המאיינים את ערכו ומהותו. כך גם הימין אצלינו מקדש את האדמה/דת ואידיאולוגיה על חשבון האדם ערכו ומשמעותו והם מוכנים מבטן מלאה לבלוע את ערכי הניאו ליברליזם, אך אם ישתנה השלטון והם לא יזכו בכל אותם מענקים ותנאים משודרגים כלכלית, הם יהיו "הכי שמאל" בתחום הכלכלי.