יובל דובדבני עיין במדור הדירות למכירה באתר יד שנייה ברשת, כששלוש נקישות קצובות הקפיצו אותו ממקומו. "תפתחי, זה הם," אמר ועשה חצי סיבוב על כורסתו.

"אם זה הם אז אני לא פותחת," אמרה אישתו, והמשיכה לרחוץ במרץ את כלי האוכל שבכיור, "אני חושבת שדיברנו על זה מספיק."

במאמץ לא מבוטל הקים הגבר גדל המימדים את עצמו מהכורסה. שתי ילדות  קטנות מיהרו ונכנסו לתוך אחד מחדרי הילדים. הוא ניגש אל הדלת, הסיט את בריח הנעילה ופתח אותה לרווחה. שני אנשים אדומי פנים שחבשו כובעי קסקט אפורים נכנסו פנימה.

"מכרתם?" שאל הנמוך מבין מהשניים, כשחברו מסיט את עיניו במהירות מצד לצד.

"תשבו, תרגישו כמו בבית," חייך יובל חיוך רחב, "מזל, תעמידי מים," הפנה את מבטו לעבר האישה שבמטבח וחזר לשקע את עצמו בתוך כורסתו.

היא עוותה את פרצופה ונטלה קנקן קפה כסוף מארון המטבח. באיטיות מכוונת מילאה בו מים מברז הכיור.

"אז עוד לא מכרתם!" הכריז הנמוך בפסקנות וניגש בצעדים מדודים למטבח. "תירי גיברת," לחש באוזנה כממתיק סוד, "שבע מאות אלף, סופי!"

האישה הצעירה נרעדה ושמטה מידה את קנקן המים, והגבר הנמוך מיהר לתמוך בה והוביל אותה בעדינות לעבר פינת הישיבה.

"כמה? מה הוא אמר?" שאל מר דובדבני וקולו רעד.

"תשבי מאדם," אמר הנמוך בקול רך, והושיב אותה אל מול בעלה, "אמרתי שבע- מאות- אלף, אבל אתם צריכים להחליט עד מחר בשמונה בבוקר. בוא ווסילי, אנחנו הולכים," פנה לעבר חברו שנראה כמעט כפול ממנו בגובהו ובעוביו,  "קפה אולי מחר בבוקר," הוציא מפיו חיוך עקום, ועשה את דרכו לכיוון דלת היציאה, כשחברו לא מתיק את עיניו מבני הזוג.

"חכו, חכו אל תלכו," קרא יובל דובדבני, "אולי אפשר זכרון דברים?"

"לא צריך זכרון דברים," אמר הנמוך, "אם רוצים מרימים טלפון ומחר בעשר נפגשים אצל עורך דין... אחר כך- קפּוּט!"

שני הגברים יצאו מהדירה ומזל פתחה את ארון השירות שבפינת המטבח והוציאה משם דלי וסחבת ריצפה.

"תעזבי עכשיו ת'סמרטוט," צרח בעלה ופניו התלהטו, "לא שמעת מה הוא אמר?... שבע מאות אלף! תעזבי הכול ותתקשרי לאמא שלך שאנחנו לא באים אליהם היום."

"אני לא מתקשרת," הרימה האישה הצעירה את קולה, "ולעזזל הדירה, אמא שלי חשובה לי יותר."

שלושה חודשים קודם לכן החליט הזוג מזל ויובל דובדבני למכור את דירת הארבעה חדרים שלהם שבקומה השלישית, בבית המגורים המשותף שברחוב ציפורי בנצרת עילית. קדמו להחלטתם שתי עיסקות מכירה קודמות באותו בניין, שבמימושן נכנסו לבלוק שתי משפחות ערביות. רק לפני שנתיים הם קנו את הדירה במחיר של חמש מאות וחמישים אלף שקלים, ישר מהקבלן, והצטרפו לעוד שבע משפחות יהודיות שאיכלסו את הבניין. באסיפת ועד ראשונה שקיימו הדיירים הם הגיעו לכלל החלטה משותפת, ואפילו נשבעו על כך בהן צדק, שבשום פנים ואופן הם לא ימכרו את דירתם לערבי.

משפחת מרדכי הייתה הראשונה שהפרה את שבועתה, ואחרי שהמשפחה הערביה הראשונה נכנסה לבניין, נשבר האמון בין השכנים, החשדנות הלכה וגברה, וכמה מהדיירים הפסיקו לשלם את מיסי ועד הבית. בימים שמחירי הנדל"ן בארץ הרקיעו שחקים, מחירן של הדירות בבלוק שבציפורי ירד לשפל חסר תקדים, ואחרי שגם משפחת איזנברג מכרה את דירתה לערבי, הבינו דיירי הבניין שכול אחד לנפשו ושכול הקודם זוכה.

"עכשיו תשבי!" צרח יובל דובדבני, כיבה את המחשב והטיח את העכבר בכוח רב על השולחן.

"תהרוס, תשבור," סיננה האישה מבין שיניה, "שהבנות ילמדו מי זה האבא שלהן."

"הן לא שומעות כלום," ריכך האיש מעט את קולו, "ועכשיו תסבירי לי- למה לא."

"כשהם הציעו חמש מאות אתה בעצמך לא רצית, כשהם העלו לשש מאות דיברנו על זה יום שלם וסיכמנו שלא, אז בשביל מאה אלף אתה רוצה למכור את העקרונות שלך לשטן?"

"זה לא בשביל מאה אלף," ניסה יובל דובדבני לשמור על שלוות רוחו, "אם אנחנו לא מוכרים להם, אפילו ארבע מאות לא נקבל בשביל הדירה הזאת... תחשבי על העתיד... תחשבי על הבנות."

"בקשר לבנות," אמרה אישתו בשלווה מוחלטת, "תדע לך שרַייסה היא החברה הטובה ביותר של אורית, ועם השכנות הערביות שלי אני מסתדרת טוב יותר מאשר עם כל היהודיות... טוב, חוץ מגילה, כמובן."

"אז פה קבור הכלב," קרא יובל בנימת ניצחון, "את לא רוצה למכור להם רק בגלל גילה השכנה היקרה שלך... את האמת, נכון?"

"גילה היא לא סתם שכנה," הרימה אישתו את קולה, "היא החברה הכי טובה שלי, ולא רק בבלוק... חוץ מזה- אתה היית מוכן שמתחת הדירה שלך יהיה בית זונות?"

"די, תפסיקי לצעוק," אמר יובל בקול רך, "מה כבר איכפת לגילה מה יהיה מתחתיה? הכי הרבה היא תפגוש באיזה לקוח לא מזיק במעלית... ומתחתינו ממילא גרים ערבים... חוץ מזה, אנחנו בכלל לא אמורים לדעת שהקונים של הדירה הולכים לבנות שם מכון עיסוי."

"אבל אנחנו יודעים!" אמרה האישה ופניה התכרמו, "וזה לא מכון עיסוי, זה בית זונות!... ואיך תוכל להסתיר את זה מהשכנים אם התנאי המרכזי שלהם בעיסקה הוא לאפשר להם להתחיל מיד בשיפוצים... די, נזוז, כבר מאוחר, אמא שלי לא אוהבת לחכות."

מזל דובדבני צפתה בשידור החוזר מבית האח הגדול, אחרי שבלילה הקודם נרדמה בזמן הצפייה והחמיצה את אקט ההדחה הכפולה בשידור החי. תחילה לא התייחסה לצפירות הממושכות שהגיעו מלמטה, אך לפתע פתאום ראתה מבעד לחלון הגדול שבסלון מערכת חבלים משתלשלת ויורדת כלפי רחבת החנייה של הבניין. היא לחצה על השלט והתמונה על המסך קפאה על מקומה.

גברת הבית לבשה את החלוק, הכניסה את כפות רגליה לתוך זוג קבקבי העץ הכבדים וירדה במהירות את שלוש הקומות לרחבת הכניסה ומשם לחנייה.

"סבלנות, רק רגע," צעק נהג משאית שחסם שם את דרך היציאה לעבר הנהגים שלחצו שוב ושוב על צופרי מכוניותהם. שני אנשים עם כפפות בד גסות פירקו מארגז המשאית כמה מראות ענקיות, כשאדם שלישי מכוון את תנועותיהם.

מזל נעצה את עיניה במראות ועקבה כמהופנטת אחרי הסבלים שנעו באיטיות עם המטען הכבד וקשרו אותו לחבלים שהשתלשלו מחלון ביתה של שכנתה וחברתה הטובה.

"לאן אתם לוקחים את זה?" שאלה את האדם שניצח על המלאכה.

"הכי למעלה שרק אפשר," ציחקק האיש מתחת לאפו, "יש לך שכנים משונים," הוסיף בקריצת עין שובבה, "אנחנו מחברים את המראות האלה לתקרות."