ובעיקר מתי בדיוק, כי אז רבבות ישראלים יסתמו במכוניותיהם את כביש מס' 1 המוביל לירושלים. ואפילו וועד העובדים של הרכבת, המזלזל בבית המשפט, לא יעז לזלזל באובססיה של הישראלי הצמא למעט שלג ודווקא בירושלים. הם יודעים היטב, חברי הוועד של הרכבת במי כדאי להתעלל ובמי לא.

השנה היא כבר גברה על האובססיה בשאלת התקיפה באיראן. כלי התקשורת זנחו את כל יתר צרותינו ומתרכזים מזה שלשה ימים רק בשאלה הגורלית אם על רחובות ירושלים ייערם קצת שלג למשך כמה שעות. כי אם כן, אפשר יהיה להריץ לשם צוותי טלוויזיה שיצלמו תמונות בנאליות של ילדים הזורקים כדורי שלג ושל מפלסות שלג של עיריית ירושלים המסודרות במסדר סימטרי, מוכנות לזנק ולפנות כבישים. תמונות שחוזרות על עצמן, אמנם לא בכל שנה, אבל תמיד משמחות לבבות הישראלים הכמהים להיות קצת אירופיים ולשכוח ליום יומיים שהם חיים בג'ונגל המזרח תיכוני הרותח מחום מטאורולוגי אבל קפוא מקור השנאה האנושית. בעיני הישראלי השלג בירושלים חשוב מהשלג בחרמון. למה? ככה!

נו טוף, כפי שאוהב לומר יצחק שמיר, כששאלת השלג בירושלים תיעלם מהתקשורת. נוכל לחזור בנחת אל הכורסא כדי לבהות ב-"אח הגדול". אנחנו הישראלים בנויים לאהוב רק אטרקציה אחת בכל רגע נתון. שתי אטרקציות בו זמנית מבלבלות אותנו. הפוליטיקאים שלנו יודעים לנצל לטובתם את התכונה הזאת שלנו.