כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    נופל בין ההגדרות

    התחיל בתור הגדרות למונחים מעולם הפרסום (אם מישהו רוצה לחפור בחמישה פוסטים הראשונים)
    אחר כך ניסיתי להגדיר דברים שמשתוללים אצלי בבטן.
    עכשיו נשברו הכללים.

    פוסט 100 - אישי

    2 תגובות   יום שבת, 15/12/07, 14:41

    אני לקחתי את זה אישי.

    חלפו כבר שנתיים מאז הלילה ההוא, יצאנו לחגוג בבר, כולם מסביבי אמרו שניצחנו. "עשית את זה שוב" הם טפחו לי על השכם. היו אפילו החמיאו ואמרו שאני בלתי מנוצח, דיברו על ההישגים האדירים שלי בקמפיין. על הכשרון שלי.

    אבל אני הרגשתי שבור. המחיר של הניצחון אז, היה כבד לי מדי. הפצעים לא מגלידים והכעס שורף אותי בפנים. זמן קצר לאחר מכן, אני אעזוב את התפקיד באגודת הסטודנטים, למרות ההישגים בבחירות.

    מי שהיה חבר שלי, יכול היה לדעת את האמת בקלות. בעצם כל מי שהיה לו טיפה שכל בראש, והיה מעיף עוד מבט לבחון את המציאות, לא יכול היה להאמין לשניה להאשמות שהוטחו בי בקמפיין הזה.

    אבל לאנשים אין זמן להעיף מבט נוסף. הם חולפים על פני המילים בעיתון, קוראים את חלקן, בעיקר את החלק העסיסי. מביטים בתמונה הלא מחמיאה שלי, בכותרת שמאשימה אותי שהכנתי והפצתי כרזות עם צלבי קרס. שהשוואתי את אחד המתמודדים בבחירות להיטלר.

    כששאלתי את העיתונאית שכתבה על זה למה היא לא כתבה את האמת, שהיא יודעת שזה היה רק ניסיון של אותו מועמד לקבל אמפתיה ושהרי סביר שהוא הפיץ את הכרזות על עצמו. היא הביטה בי בהתנשאות והטיחה לעברי "תשמע לי, עזוב את הפוליטיקה, זה לא בשבילך". זה היה הדלק שדירבן אותי לנצל את הבחירות האלה. להוכיח שאפשר גם בהגינות, שאפשר גם לעשות את זה "נקי". לעמוד אל מול ההכפשות ולהישיר מבט.

    אבל החיפוש אחרי השם שלי בגוגל, תמיד יניב את הכתם הזה שנדבק בי בגלל רשעות של אחרים. השריטה עוד אדומה ושורפת. פלשבקים של כעס עוד תוקפים אותי תדיר. (השבוע אפילו יותר מבדרך כלל). אני חושב על זה כשאני פוגש את דוד של אימא שלי, ניצול שואה, כשאני פוגש חברים מאגודת הסטודנטים והם קוראים לי ה"מאסטר", כשאני קורא כתבות בעיתונות שמכפישות מוניטין של אנשים בלי לדעת או לבדוק את כל העובדות. 

    אני יודע עכשיו שהעיתונאית צדקה. אין לי את ה"עור של פיל" שצריך בשביל פוליטיקה. זה לא בשבילי. אני לוקח את הדברים באופן אישי מדי.

    תא הסטודנטים שלי זכה באותן בחירות ב-45 מנדטים במועצת אגודת הסטודנטים מתוך 75. המועמד שהכפיש אותי בעיתונות לא זכה אפילו במקום אחד.

    למה לא עוזבת אותי התחושה שדווקא הוא זה שניצח?

     

    ********

     

    חשבתי הרבה על מה לכתוב בפוסט ה-100 שלי. חשבתי שאולי הוא  יהיה פוסט מסכם או חגיגי. אבל החלטתי "לחגוג" את המאורע בפוסט אישי ואמיתי, יותר מכל מה שהיה עד כה, ולכתוב על נקודה רגישה ומאוד פגיעה אצלי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/12/07 13:41:

      אומרים שתמונה שווה יותר מאלף מילים. לדעתי, בכוחם של אלף מילים להציג תמונה שלמה ומורכבת ובכוחה של תמונה צבעונית אחת להציג אלף שקרים. הבעיה היא שאין בעיתון מקום לכתוב אלף מילים ובטח שאין אלף אנשים שיקראו אותן.

      בפוליטיקה שלנו עדיין נשאר מקום לכמה אנשים שלא הצטיידו מראש בעור של פיל. אם יש לך רגישות כפי שאתה מתאר, אז אני מקווה שיום יבוא ותתחרט ונראה אותך שוב מנסה להתמודד על מקום בפוליטיקה שלנו שכל כך חסרים בה אנשים חושבים ורגישים.   

        15/12/07 15:38:
      חבל שהפוליטיקה שלנו מלאה באנשים כמוהו ולא כמוך

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      טל חן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין