גם אני עקבתי אחרי המרוץ למיליון. גם אני עיקמתי בסנוביות את חוטמי הוורשאי וכמו רבים אחרים חיבבתי, תיעבתי, ציקצקתי ואפילו גיבשתי תובנה אחת או שתים. רוב המסע הייתי בעד עקיבא ואנאל שהקשיים העצימו בהם את היפה והאנושי, בעיקר האחד כלפי השני. במשימה האחרונה התרגשתי מאינה כשזו כרכה את זרועה סביב בר הקפואה מאימה בגובה שלוש מאות מטר מעל פני הקרקע והובילה אותה באהבה וברחמים בצעדי וואלס הזוי על החבל הדק אל קו הסיום של המשימה האוילית.

אבל פרס?

את פרס האומץ אני מעניקה על דעת עצמי למשפחה שלא משתתפת בריאליטי. מוסכם הרי שהחיים האמיתיים לא נחשבים בסוגה הזו. המשפחה - אבא, אמא ופעוט, נמצאת רוב הזמן בחדר בידוד במחלקה ההמטו-אונקולוגית לילדים בבית חולים אי שם בארץ. זוהי נקודת הזינוק שלהם, ממנה הם יוצאים לסדרות של טיפולים. בין לבין, אם ספירות הדם מתירות, הם מגיחים למסדרון ולפינת המשחקים. במקרים חריגים הם יוצאים הבייתה לפרקי זמן קצרים.

המשימות שלהם מפחידות הרבה יותר מכל משימה מופרכת שהמציאו וימציאו מפיקי המרוץ למיליון. פה האיזמל חותך בבשר החי, המחטים דוקרות על באמת ושום כבל ביטחון לא מסופק כשהנטרופילים צונחים. את המסלול הזה עוברים בחלוק סטרילי בצמוד לעמוד אינפוזיה. הנוזלים מטפטפים אל הצינורות הגמישים ומשם לפורט השתול בגוף הפעוט. עם העמוד הזה משחקים, מתרחצים וישנים חודשים ארוכים. זהו מירוץ מחורבן. נבחרת? גם אם אלף מתנדבים מוכנים לחלות במקומך איש אינו מורשה להחליף אותך. אתה כושל ורץ. בלי הבטחות, בלי וודאות, ובלי רשת ביטחון.

כמו שכבר אמרתי, ואין לי כוונה להיות אובייקטיבית. זו המשפחה האהובה עלי. הייתי נותנת להם גם את המיליון. למה לא? אנחנו לא חושבים על כסף כרגע אבל המונה דופק. אני מנחשת שאיש ממשתתפי המרוץ למליון לא איבד את מקום עבודתו. אבל מחלה - כבר אמרנו - זה עסק נטול זוהר ולא שומרים בו כלום לאף אחד.  כך או כך אני מכריזה עליהם כעל המנצחים. לא בגלל הפחד, לא בגלל הצער, לא בגלל הסבל והקושי. הם הזוג המועדף עלי בגלל האהבה בה הם מטפלים בקטנצ'יק,  בגלל הרוח, בשל תעצומות הנפש ובשל היכולת לחמול ולתמוך זה בזה גם כשכל מה שאנחנו רוצים זה לדפוק את הראש בקיר ולצרוח. אם מישהו ראוי לקבל פרס - זה הם. אז אנחנו מנצחים הכי הרבה ומפסידים הכי הרבה בקצב טפטוף העירוי בצינורות, צעד אחר צעד, רגע אחר רגע, יום אחר יום.