השבוע הבן שלי עלה לגן במדרגות המובילות אליו והסתבך עם המטרייה. הסתכלתי מרחוק וראיתי שהוא מצא פתרון בעצמו והייתי גאה בו. חישבו על זה, עד כמה לעיתים האוטומט שלנו כהורים לרוץ, לעזור, לפשט ולהקל, לחבק ולחסוך כל פגע אפשרי. אך האם העזרה המיידית שמקלה ותומכת, עוזרת להם לפתח כלים לטווח הארוך? עד כמה אנחנו מחויבים לתת לילדינו כלים להיות עצמאיים בעולם. עד כמה אנחנו בוחרים להסתכל בזום אין או כחלק מהתמונה הרחבה. עד כמה אנחנו מוכנים לאפשר לילדים שלנו למצוא את דרכם העצמאית ולא לפעול מתוך השלם את החסר (שלנו) איך זה היה נראה אם היינו בוחנים לפני כל בחירה דרך שתי הפרספקטיבות לטווח קצר וטווח ארוך? - האם פרישת חסות לילד מאפשרת סביבה בטוחה או מונעת ממנו לפתח שרירי עצמאות לטווח הארוך?
- האם הגנה מכאב והתמודדות מחזקת או מחלישה?
- האם פתרון בעיות עבור הילדים מקלה ומקצרת דרך או יוצרת תלות?
- האם איתגור מקשה על הילד או מעצים אותו?
- האם כשלון הוא תיוג לנצח או אפשרות ללמידה?
- האם לומר "לא" לילד יפגע בדימוי העצמי שלו או לגיטימי בדיוק כמו "כן"?
אין תשובה אחת ברורה, לכל בחירה יהיה מחיר. הבחירה תמיד תהיה דרך הפרדיגמה בה אנו בוחרים להסתכל על המציאות. אך מאחר ויש מעט עובדות בחיינו והרוב זו פרשנות חישבו איזו פרשנות אתם הייתם רוצים לתת לאחד התפקידים החשובים בחייכם, כהורים? האם שאלתם עצמכם בכובע ההורה מה חשוב לך במסגרת "תפקיד" זה? מה היעדים שלך? כמותיים? איכותיים? מה הערכים שילווה את מילוי תפקידך? מה המורשת שהיית רוצה להעביר? האם הורות זו תוכנית קצרת טווח או תוכנית חסכון אורכת טווח עם תוצאות מניבות בקו האופק? לא תמיד נהיה כאן, זו לא אמירה דיכאונית זו פשוט המציאות. בזמן שאנחנו כאן, השאלה האם נבחר לאפשר לילדינו לעצב עצמם בדמותם ונהיה שם עבורם כמלווים ולא מכתיבים? כהורים, לרוב, קשה לנו לראות ילד מתקשה, טועה, מתמודד ונכשל. הטייס האוטומטי נכנס לפעולה מיידית ואנחנו רצים לייעץ לחסוך וליצור קיצורי דרך. האם אנו שואלים שאלות או תשובות? האם אנחנו באמת מקשיבים או מחכים להגיד דעתנו? ילדים לא מושפעים ממה שאנחנו אומרים אלא ממה שאנחנו. ולכן המתנה הכי גדולה זה להיות להם לדוגמא ולא להכתיב ערכים. חישבו על זה, איפה הערך וההשפעה שלכם יהיה אפקטיביים יותר? אז מה אתם מעדיפים תוכנית קצרת טווח או השקעות מניבות לטווח הארוך? |