לפני שנתיים גרתי במושב.

מההודעה שהושארה בנייד בצהרי-יום-שמשי ורגיל, הבנתי שהבית שלי עלה באש, וכל תכולתו נשרפה לדק. 
הכניסה לבית המפוחם היתה חוויה מטלטלת, שיצקה תוכן בפסוק מקוהלת "לכל דבר זמן ועת לכל חפץ".
תחושת ההשלמה, שלעולם לא אראה את החפצים שאהבתי הציפה אותי ובכך גם נגמרו הלבטים מה לזרוק ומה לא...
הטלטלה והתובנות שחררו חסימות וקשרים ופתאום התעוררו מיתרי הרצון וחזרתי לכתוב סיפורים קצרים, שלמעט "עיגולי פינות" לצרכי הפיקנטריה, הם צמודי אמת.

במילים  אלו פניתי לחבריי בקפה ב- "תפוצת נאט"ו ":

" לביטוי "לחזור מהכפור" יש משמעות בעיניי. שהרי אי אפשר "לחזור מהאש" עמדתי אל מול ביתי שכל תכולתו נשרפה, במושב בית נחמיה.

בכמה שניות, הבנתי וחוויתי את העובדה, שהקניין הוא מושג וירטואלי וששום דבר לא באמת "שלנו". (אפילו הילדים ...)

נוכחתי שמעתה, נמחק לי העבר החומרי והמוחשי, ומה שקיים מעתה הוא ההווה והעתיד. 
הביטויים "האש אכלה,  האש כילתה", קבלו משמעות אוטנטית שציבעה פחם. מהחפצים, הבגדים, האלבומים, הספרים שאספתי כל השנים, לא נותר דבר. 
למעשה, לא הכל נשרף.  הטלית, התפילין, שיקופיות-השירה והגיטרה, שרדו. 
מה שנתן משמעות מחייכת למילים  "לא נפסיק לשיר" 
ומשמעות אותנטית לדברים שברוח.
**

כבעל בית דפוס, היו לי מאות ספרים וציורי קיר מדהימים ומקוריים, שהתפחמו ונזרקו. אני נע מתחושה נהדרת של שחרור ופכחון. לתחושה ההפוכה מכך. 
שחרור – מהמכתבים, החפצים ומהסיפורים הטעונים שמאחוריהם. 
שחרור ופכחון - מתסמונת האגירה ותרבות הקניונים.

התחושה ההפוכה - התחושה הטבעית להיקשר לחפצים".  

 **       

להפתעתי, קבלתי עשרות תגובות לתיבה האישית והזמנות מחברות ומחברים, שמעולם לא נפגשנו, וההיכרות עימם וירטואלית.
היו שהציעו לי  לגור בביתם עד שאסתדר והיו שהתעניינו איך אני מסתדר ואם אני צריך משהו... התגובות הביכו אותי ונגעו ללב. זה היה ממש מוזר, כי לא לכך כיוונתי.
הפכתי והפכתי והסתבר לי שנשמט החלק, בו כתבתי שאני חוזר לקפה אחרי הפסקה של שנתיים. והקוראים ראו בפנייתי בקשה לעזרה...

וכך היה כתוב בחלק שנשמט (שנשלח תוך 10 דקות ...)

"חוזר לקפה לאחר שנתיים וממשיך בכתיבת הספורים הקצרים. 

מוצא אהבה באנשים, באותיות. במילה הכתובה, בדיוק שמתרגם את התחושות למילים ובליטוש שבלעדיו הכתיבה חסרה וצולעת.

נא קראו את ספוריי הקצרים. מודה שצריך חיבוק ענק, אהבה ותגובות אותנטיות

אם אני חוטא  באריכות יתר, במליצה וכד' -  הכו בי ללא רחם.

נ.ב 

לדואגים, הייתי מבוטח, אני בסדר.
גרוש + עם עוד אי-אלו כמה פלוסים... (-:  "

ההשמטה המקרית של מספר השורות חשפה את טוב לבם של חבריי בקפה, שמיהרו להציע את עזרתם... כל מילה נוספת מיותרת.

     מצרף דוגמא לתגובתה של שירה יגיל, אשה נפלאה שכך כתבה –

 " 1. האם הינך זקוק לעזרה כלשהי ?

    2. אני יכולה להיות לך לעזר לתת לך "מחסה" למספר ימים

        עד שתתארגן.

    3. להיות לך לאוזן קשבת

    4. רעיונות נוספים שלך...     "

    ת  ו  ד  ה