צפיה בפרק אשר פתח את העונה השלישית הביא אותי למסקנה כי מדובר בפרק שראוי כי יהיה הפרק האחרון והחותם של הסדרה. אין הדבר נובע מזלזול בכתיבה או בהפקה, או בפרקים שהגיעו לאחריו - ההפך הוא הנכון. מדובר בפרק גאוני המציג את הנפשות הפועלות באור שונה ונוקב מאוד. זהותן האזרחית של אמג'ד, ושאר הדמויות הערביות בסדרה, אינה ברורה. מצד אחד אמג'ד בעל זכות הצבעה (כלומר אזרח); מצד שני הוריו מתגוררים בכפר במזרח ירושלים ואביו שירת בלגיון הירדני לפני 1967 (כלומר, בעלי מעמד תושב קבע בלבד); אמה של בושרה ערביה מהגליל (אזרחית ישראלית מלאה) והוריה של אמאל מתגוררים ברצועת עזה (האם אמאל אזרחית? תושבת קבע? בעלת אישור שהייה?). הדמויות הן פלקטיות בכוונה. הן לא עוברות צמיחה, לא עוברות הליך למידה, והסדרה מודדת את התשלבותן בסיטואציות שונות. העונה הראשוחנה הוקדשה בעיקרה להכרת הדמויות, בעוד השניה הוקדשה להשתלבותן במרחב לצד המשך הכרת הדמוויות (אך לא פיתוחן). אמג'ד הוא ערבי מחמד. הוא מתראיין בתקשורת (ר' עונה ראשונה) כערבי לאומן - אך מבקש להזדהות עם היהודים. דמות היהודי שהוא מצייר בעיני רוחו היא אידילית ואינה קיימת במציאות: אדם תרבותי, שהולך למסעדות פאר, מנגן בכינור. אבו אמג'ד הוא התגלמות הישראלי המכוער: תחמן, מחפש לעשות רווח מהיר (ר' פרק רכישת החמץ) אך בה בעת מתחבב על הבריות בקלות (ר' בעונה השניה, את הפרק בו הוא התידד עם השכן ברחביה מולו נלחם במלחמת ששת הימים). מאיר, חברו הטוב של אמג'ד הוא תמונה ראי של אבו אמג'ד, אך פחות מוקצנת ופחות גרוטסקית. אמג'ד, במסגרת נסיונותיו להתקרב ליהודי האידאלי, מאמץ את צורת החשיבה שהוא מייחס ליהודים, ביחס לערבים, ומייחס לעצמו את אותם ליקויים שהיהודי האידיאלי מוצא בערבי הסטראוטיפי, למשל: בעונה הראשונה אמג'ד מבקר במסעדה יוקרתית ומסרב להאמין כי הערבי מהכפר הוא בעל המסעדה ולא סתם טבח; בעונה השניה דנים בסטריאוטיפים אחרים: כלבים לא אוהבים ערבים אז הם נובחים על אמג'ד (אך לא על ערבים אחרים); ערבים טובעים בבריכה, אז אמג'ד מצטייד במצופים.
בכתיבת הסדרה נמצאים רבדים שונים. הסאטירה לעתים גלויה ("מה פתאום ללכת למשרד הפנים במזרח ירושלים, תינוקות נולדים בהמתנה בתור") ולעיתם מוסווית בתיחכום (הערבי הישראלי שנחטף על ידי חולית טרור מהשטחים לא מספיק טוב בשביל שישראל תנהל עליו מו"מ ולא מספיק חשוב לפלסטינים תושבי הגדה המערבית כדי לשמור אותו כקלף מיקוח). הכל מתנקז לפרק הראשון של העונה השלישית - הכניסה לבית ה"אח הגדול". אמג'ד מציג דמות של היהודי האידיאלי, כפי שהוא רואה בעיני רוחו - קיבוצניק מקיבוץ ברעם (הכפרים איקרית ובירעם הם פצע מדמם בהוויה הערבית-ישראלית); אביו היה בפלמ"ח וחיסל את עבד אל קאדר חוסיני (המנהיג הערבי היחיד שיכול היה ללכד את התנועה הלאומית הערבית). דמותו של היהודי האידילי, שאמג'ד מנסה להידמות לו, הוא היהודי המנשל, שחיסל באופן פעיל את הלאומיות הפלסטינית - זו הסיבה שאמג'ד הפך במהלך שידור "האח הגדול" למוקצה מחמת מיאוס בכפר - הערבים הפיקטיביים בתסריט הבינו את מה שהצופה היהודי לא בהכרח הבין. בסיום הפרק קורה משהו שמעולם לא קרה בסדרה: אמג'ד צומח מבחינה אישית ומבין את הפסול במעשיו, איך הוא מוכר את עצמו וזאת זהותו תוך הזדהות טוטאלית ומוחלטת עם כל מה שמנוגד להוויה שלו, ופועל למחיקתה. כל הסדרה במהלכה אמג'ד רואה את עצמו כערבי נלעג, מובילה לנקודה בה אמג'ד ניצב מול מראה ומבין את הדמות לה הוא מבקש להידמות בכל אותו זמן - ומבקש מאביו שימשוך אותו מבית האח הגדול, ובעצם מאותה סיטואציה גרוטסקית. מבחינה ספרותית ואומנותית- זה אמור להיות הפרק שחותם את הסדרה וסוגר עליה את הגולל - ואני כותב זאת באהבה רבה. הפרק השני של העונה ביקש למחוק את אותה התגלות - לקח את אמג'ד לצד ההפוך, עד שהוא חזר לנקודת שיווי המשקל של סיום העונה השניה, וממשיך את הסדרה כאילו כלום לא קרה. |