לפי ההודים חייהם ומותם כפופים לחוקי הקארמה. חוקים של גמוךל ועונש של סיבה ותוצאה. חיינו העכשיויים מכתיבים את אופן חיינו בגילגול הבא. אך בעצם הם מצווים לקרוא תיגר על הקארמה לשנות ולחתור תחתיה. בספר המהאבהארטה אין רק את עקורות הדת אלא את ההכרה שבני אדם תמיד יתנדנדו בין המוסרי ללא מוסרי. או מרווח מתעתע של אי וודאות הופך אותנו לבני אדם. האמת היא יחסית ולא ניתן להגדירה מבלי להתייחס לנסיבות ולמניע. ספר זה מבוסס על הנחה שמה שמניע את העולם היא ה ת ש ו ק ה. תשוקה הינה כח חזק כל כך שיכולה להביא למוות והרס חורבן, לידה חיים, אמנות ויופי. היא הסיבה לכל הכשלונות ולכל ההצלחות. היא כח מניע. אתמול ראיתי את ההצגה " לא ביום ולא בלילה" של הבימה עם הגדולה באמת ליא קניג. השחקנית המבוגרת מגלת דמות של קשישה המגיעה לבית החולים על מנת לעבור ניתוח. בחלקה של ההצגה התרשמתי שה"זקנים" מאבדים עניין בחיים מרב התאהבות בנוסטלגיה. אולם בסופה הבנתי שהתשוקה מנצחת הכל. תשוקתה של הקשישה להתאחד עם אהובה משכבר הימים, להחזיר בחזרה אתת הימים האבודים מסייעת לה לבחור מחדש בחיים ולעבור את הניתוח בהצלחה. לעומתה, החייל , המפקד הצעיר שנפגע בעיניו והולך ומתעוור זועם , נוקם, מתוסכל ומיואש בשל תשוקתו לחיות. אמנם הוא רוצה בחיים שהיו לו ואינו יכול לוותר עליהם בקלות ומכאן תסכולו , אולם הוא משתוקק לחוות את החיים. התשוקה הסמויה הזאת שההודים כל כך מודעים לה יכולה להתבטא ביחסי מין משוחררים ופרועים, בכתיבה יצירתית, בשנאה אכזרית, באהבה חונקת ובכל מני דרכים משונות. אחת היא - היא קייימת ומגלגלת את כולנו במעגל החיים הזה בין שהוא מוכתב מראש ובין אם לאו בכל מקרה אנו תמיד נשתוקק לשנותו. דבר נוסף על הודו במקרה נתקלתי באותו ספר בתאור עיר שנקראת צ'אנדיגר - עיר מודרנית שתוכננה באמצע המאה העשרים על ידי האדריכל המפורסם לה-קורבוזייה. העיר הכי לא אופיינית להודו. עיר המתאפיינת במבני בטו וזכוכית מחולקת ל 61 סקטורים מלבניים זהים בגודלם שכל אחד מהם הוא שכונה אוטונומית. כבישים ישרים המסתירים את השכונות ומגלים ירוק ובכל זאת לא נבחרה ע"י יונסק"ו לשימור שכו ההודים בכל זאת גם בבניה כ"כ קפדנית אוהבים להיות חסרי דיור ולהשתמש במרחבים ציבוריים כשלהם... ואת זה אף אחד לא רוצה לשמר. חבל.צ'אנדיגר אינה עיר מסורתית עם מרכז אחד, או מרכז ישן וחדש. היא הצעה שונה לגמרי, שבה כל חלק – סקטור- של העיר, מתפקד בתור עיר עצמאית שבה דרוג הכבישים אחיד, וכל אחת מהערים שיוצרות בסך הכל את צ'אנדיגר, בנויה על ריבוע שאורכו 1200 מטרים ורוחבו 800. בכל אחד מהסקטורים מצויים כל השירותים הקהילתיים – מרכזי חנויות, שוק, בתי ספר בית חולים. ההודים מגלים גם בעיר הכל כך מסודרת ומאורגת והלא אופיינית להודו את תשוקתם חסרת המעצורים לחיים. שמחת החיים שבהם פורצת גבולות ומוסכמות , למעט מוסכמות הקאסטה, והם חייבים לחיות באופן חופשי, ומשוחרר רסן. שווה להגיע לעיר זאת נראה לי כדי לקבל איזון כל שהוא מהבילבול המאפיין כ"כ את שאר אזורי הודו . אכן עיר מעוררת תשוקה לביקור. אחת התשוקות היותר בעיתיות אצלנו בני האדם היא השליטה. השליטה בחיינו, בחיי אחרים. תשוקה זאת פוגעת בנו לאמונתי באופן ישיר. קשה מאד להשתחרר מתשוקותנו ולקבל את האחר כפי שהוא ולתת גם לנו להיסחף אל הלא נודע. רובנו חיים טוב יותר כשיש לנו " תוכנית מסגרת" מאשר בתקופת הרפתקה. כאגע אני נמצאת בתקופה שכזאת. אני לא משתוקקת שתגיע/תחלוף /תסתיים. אני משתוקקת למצות אותה להפיק ממנה את מלא התועלת , ללמוד על עצמי ולאהוב את סביבתי. בהצלחה גם לכם. |