בוקר, אני לבוש, מוכן לצאת לעבודה וכל מה שנשאר לי זה לנעול נעליים. אני הולך לעבודה עם נעלי ספורט. בעיני זה שיקי ובעיקר נוח. אז הנה אני עושה את הפעולה הפשוטה, השגרתית כל כך של להתיישב על הספה ולרכון קדימה על עבר הנעל על מנת לשרוך את השרוכים ו... מעצור! משהו לא נותן לי להגיע. אני מסתכל לכיון הברכיים, רואה את הכרס, מדחיק, מנסה להתכופף שוב ו... נעצר. באלתור של רגע רוקנתי את כל האוויר מהריאות, לחצתי חזק למטה והגעתי. זה היה היום בו הבנתי שאני חייב להתחיל לעשות ספורט.

הדרך הכי קלה להתחיל לעשות ספורט היא להתחיל לרוץ. לא צריך להירשם לשום חדר כושר, פשוט לנעול נעליים וזהו, פחות או יותר. חוץ מזה, אני גר די קרוב לפארק. הנה התמונה שהתהוותה לי בראש: אני אץ רץ לי ברחבי הפארק, קליל כמו עיזה בנעלי האופנתיות, ראשי זקוף בגאווה, חולצתי ספוגת זיעה והעוברים ושווים –  אותם עצלנים שלא מזיזים את עצמם – עושים 'פשששששששש' ארוך שמדיף ניחוח מובהק של רושם.

מחשבות לחוד ומציאות לחוד. יצאתי לרוץ אחר הצהריים, כשהפארק מלא באנשים שיתרשמו ממני. אחרי חצי סיבוב, משהו כמו 10 דקות ריצה, היתה לי תחושה חזקה שגרוטאה כמוני לא נראתה בפארק כבר הרבה זמן. הדופק הרגיש לי כמו פטיש קונגו והמחסור בחמצן הביא אותי לסף עילפון. הרגשתי כל כך רע שהתיישבתי על ספסל, קרוב למסיבת יום הולדת של איזה ילד קטן והחברים שלו כדי שאם אני מתעלף יהיה מי שישים לב ויזמין לי אמבולנס או יעשה לי הנשמה.

נסעתי הביתה קצת מיואש, הרגשתי, כמו שאומרים, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אבל מראה הכרס במראה, אחרי המקלחת, החזיר אותי לבוקר ולהחלטה שאני עדיין חייב, פשוט חייב להתחיל לעשות ספורט; או אם לוקחים בחשבון את הניסיון האומלל שלי אחה"צ להפוך לאמיל זאטופק היהודי – להמשיך לעשות ספורט.

בסביבות שלוש לפנות בוקר התעוררתי עם כאב בשריר התאומים. כשאני אומר כאב אני מתכוון למטען חשמלי אדיר שהתפרק ישירות לתוך השריר שלי. הרגל פשוט הפכה לאבן ואני פשוט שכבתי בתחושת מצוקה וחוסר אונים. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה לסגור את פה חזק כדי שהצעקות לא יעירו את השכנים. אחרי דקה או שתיים של אימה העסק נגמר והשכל, שיצא מהמצב הקטטוני וחזר לחשוב, הסביר לי שהיתה לי התכווצות שרירים.

יש לי חברה טובה שהיא אצנית, תזונאית ונטורופטית חובבת (כלומר אין לה השכלה פורמלית אבל היא קוראת כל מה שקשור לתחום ומנסה על עצמה את רוב תוספי התזונה שיוצאים לשוק). התקשרתי אליה. 'התכווצויות שרירים' היא אמרה 'תן לי לחשוב רגע... אהה, מגנזיום!' מגנזיום, התקוה שהנה מצאתי את התשובה לשרירים כואבים מתעוררת בי ומיד גוועת, 'רגע, כמה זמן אתה כבר מתאמן?'. מההפתעה שבשאלה פשוט ברחה לי האמת והודיתי שמאתמול, 'אז תרוץ עוד קצת בפארק לפני שאתה רץ לחנות הטבע הקרובה. טוב, אני חייבת לרוץ' יכולתי לשמוע אותה, ממש לפני שהשיחה התנתקה, מצחקקת מהחידוד העוקצני שיצא לה.

בשביל לקרוא עוד קצת על המגנזיום הזה פניתי לגוגל והגעתי לדף הזה. בשביל מי שהגיע עד כאן ורוצה לדעת מה שייך מגנזיום לעניין, אז המגנזיום קשור לתהליכים של ייצור וניצול אנרגיה ומחסור בו יכול לגרום לכיווצי שרירים. אבל הכוונה היא לספורטאים שמתאמנים תחת עומס, סביר להניח שאצלי המגנזיום עוד לא הספיק לעזוב את הגוף וכיווצי השרירים הם בגלל שהספורט היחיד שעסקתי בו בשנים האחרונות הוא זה שמשדרים בטלויזיה.

אחר הצהריים, שוב נעלתי נעליים ושוב נסעתי לפארק לרוץ. הפעם עם ציפיות קצת יותר נמוכות מעצמי. עכשיו אני יכול כבר לסכם את היום בו הפכתי מבטלן לספורטאי: כרס קטנה וחצופה שגרמה לי להחליט שאני חייב להתחיל לעשות ספורט, ציפיות גבוהות ומציאות שחובטת לי בפרצוף ואומרת הלו חביבי, קח את זה לאט', התכווצות שרירים מטורפת באמצע הלילה ומגנזיום. את שלושת הדברים שראשונים הגוף שלי הסביר לי מצוין, בעניין המגנזיום, הייתי שמח לשמוע דעה של מקצוען – איזה סוג, כמה ומתי לקחת. לא שמחר אני כבר מתחיל לקחת אבל אם עוד חודש אחליט שאני הולך על טריאתלון או מרתון, שכבר יהיה לי יתרון.