באופן צפוי הפכה פרשת נתן אשל לפרשת נתניהו ושלושת עוזריו.
נתניהו כועס על עוזריו על שפנו אל היועץ המשפטי ללא ידיעתו וכנראה במיוחד על כך שהסתירו זאת מפניו במשך למעלה מחודש.
טענותיו של נתניהו כלפי עוזריו צודקות, והסתרת הפרשה מפני ראש הממשלה בהחלט אינה מעשה תקין.
מאידך גיסא, ניתן להבין גם את שיקוליהם של העוזרים להסתרת הפנייה אל היוהמ"ש מפניו של ראש הממשלה. לדבריהם הם פעלו כדי להגן על ראש הממשלה מפני מעורבות בעניין. ניתן להצדיק את התנהגותם גם מן הטעם שכאשר מדובר בחשד לעבירה במשרד ראש הממשלה, הכתובת להגשת התלונה היא היועץ המשפטי, ולא אף אחד אחר. שיתוף גורמים נוספים, רמי מעלה ככל שיהיו, עלול לחבל בחקירה, ובמיוחד שבין ראש הממשלה ורעייתו ובין החשוד בביצוע העבירה, שוררים יחסים קרובים ביותר.
שלושת העוזרים הבכירים, שנאמנותם לראש הממשלה אינה מוטלת בספק, יכלו לעניות דעתי לפתור את הבעייה בדרך פשוטה ביותר: כאשר הניחו את החשדות לפתחו של היוהמ"ש, הם היו צריכים לבקש את רשותו להביא גם את ראש הממשלה בסוד הפרשה. המנעותם מזה היא פרי שיקול דעת מוטעה.
אם היוהמ"ש היה מסרב, היה אסור להם לדווח לראש הממשלה, אשר גם לא היתה לו בנסיבות כאלו כל עילה לחוש נפגע מאי הגילוי. אם היוהמ"ש היה מתיר להם לשתף את ראש הממשלה במידע שהביאו אליו, בודאי שראש הממשלה היה מרוצה, ולא היתה נגרמת הפגיעה המיותרת הזו ביחסיו עם עוזריו.
בהחלטתם להסתיר את המקרה מראש הממשלה תקופה כל כך ממושכת, הפגינו שלושת העוזרים חוסר לויאליות לראש הממשלה, ולכן כעסו של ראש הממשלה מוצדק לגמרי.
שאלה אחרת היא אם ראוי לראש הממשלה לדרוש את ראשיהם של עוזריו, שבסך הכל רצו להגן עליו, אבל זה כבר לדיון אחר. |