ראשית אני מוכרח לציין שאני לא מחובבי ז'אנר הביוגרפיות, וספק אם הייתי טורח לקרוא את "זיכרונות אחרי מותי" ספרו הביוגרפי של יוסף טומי לפיד לולא פרץ בנו יאיר לזירה הפוליטית. בגב הספר מובטח לנו שהספר מעיד על הבן לא פחות מאשר על האב, ואני בדקתי האם ההבטחה אכן מקוימת.

בהיבט הסגנוני יאיר בחר לכתוב את הספר בגוף ראשון כאילו מדובר בקולו של האב. הספר מחולק ל-62 פרקים שמספרים את סיפורו של לפיד באופן כרונולוגי. בדרך כלל הפרק מתחיל באיזה חידוד, נוסף לכך סגנון כתיבתו של יאיר שמדי כמה פסקאות מכניס איזו פואנטה, מה שהופך את הקריאה לפשוטה ונעימה.

בספר מתוודה לפיד על כמה מחולשותיו אחת מהן היא גאוותנות, ואכן ניתן לראות את הספר כאוסף מדליות שטומי לפיד מצמיד לחזהו. זה מחדד את השאלה הסגנונית, שהרי אם הספר היה נכתב בגוף שני זה היה עשוי לשכך את תחושת המגלומניה, מצד שני יכול להיות שלפיד בחר בלשון האדרה עצמית כדי שיורגש שהספר נכתב בקודים שהטווה האב.

אחת האנקדוטות המשעשעות היא, שלא פעם מתפאר לפיד בדברים שאינם נכונים כל כך. לדוגמא לפיד טוען שהוא הקים את מגזין הנשים הראשון במדינה - “את" שיצא לאור ב-1967. העניין הוא שקצת לפני "את" יצא מגזין הנשים "לאשה", שיצא ב-1947 כמעט 20 שנה לפני "את". כאשר נכנס לפיד לממשלת שרון ב-2003 הוא הצליח להשיג הישג נאה לתפיסתו ממשלה ללא חרדים. ההישג מוצג לא רק כהישג החשוב ביותר של מפלגתו, אלא כפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שקמה ממשלה ללא חרדים. העניין הוא שבמהלך ההיסטוריה היו לפחות חמש ממשלות ללא חרדים. אפשר להמשיך עם הדוגמאות הללו, אבל השאלה שצריכה להישאל היא האם הטעויות נכתבו מידיעה ואם כן לשם מה.

עוד תכונה הקשורה ברוחו של האב היא הנטייה לסגור חשבונות, שכן באופן מעניין בחר לפיד להשתמש בספר כדי לשלוח עקיצות כלפי אנשים שהטרידו את מנוחתו בחייו. המכוערת מכל היא העקיצה לעיתונאי יואב יצחק. קראתי ליואב יצחק מניאק טוענת רוחו של לפיד מפני "שאני חושב שהוא מניאק". הנוהג במחוזותינו היא לא לדבר בגנותו של המת, גם מפני שהוא לא יכול לענות. יכול להיות שבעקיצות הללו לפיד הוציא את עצמו מהכלל.

אך אני סוטה מהעיקר. הרי המטרה הייתה לחפש תובנות הפוליטיות.בהתחלה מסופר על הילדות בצל השואה שמעלה את תפיסת העולם הקנונית שישראל היא מקום המשכן הראוי ליהודים. ב3.5 שנים שחי תחת משטרו של טיטו, טיפח לפיד תיעוב עמוק כלפי הקומוניזם (וגם כלפי הסוציאליזם – אלא שבספר קשה להבחין בין השניים).

את החיידק הפוליטי גילה טומי בעת היותו כתב מעריב בכנסת. וכך מוגדרת בספר המשיכה של טומי לעבר השררה: “את מה שהחבורה המרוטה הזו יכולה לעשות (חברי הכנסת), אמרתי לעצמי, גם אני יכול". או מה שמכונה בשפה העברית "חזון".

האנקדוטה הבאה באה מעולם הזמרה, מהדחייה הידועה של טומי למוזיקה מזרחית. על טעם וריח (וכנראה גם שמע) אין מה להתווכח, אבל כאן הטעם מלווה בתובנה פוליטית: “למרבה המזל לא השתלבנו בלבנט. לא נכבשנו בידי סלסולי הזמרה של המזרח, ולא בידי סלסולי הפאות של גליציה... תמיד האמנתי שקיומנו תלוי בכך שנהיה חלק מהאיחוד האירופי, ולא מאיחוד האמירויות". במילים אחרות הדחייה של הסלסול היא דחייה פוליטית.

אחרי המהפך של 77, לפיד משחרר אנחת רווחה. או במילותיו: “(במהפך) התחלפה האוטוקרטיה (דיקטטורה) של מפא"י, בדמוקרטיה תוססת ובועטת”. השיעור הנ"ל בדמוקרטיה גם מוסבר. אמנם את הסוציאליזם הוא שונא עוד מיגוסלביה אבל "את התיעוב כלפי התנשאותם של המפא"יניקים הם הרוויחו אצלי ביושר כבר כאן". לפיד מוסיף הערה חכמה על כך שהאליטות הישנות חשבו שהמדינה שייכת להם. האמירה הזאת מצלצלת מוכר מכיוון שאחד מהאמירות של לפיד הבן היא "אנחנו דורשים את המדינה בחזרה".

לימים התמנה טומי בזכות הנטייה הימנית שלו להיות מנכ"ל רשות השידור. כאשר גילה שבנו יאיר היה עלול למות במלחמת לבנון התגלתה לו התובנה הזאת: “קלות הדעת בה שלחה הממשלה את ילדינו מעבר לגבול זעזעה אותי. תפקידה של מדינה לחשוב אלף פעמים לפני שהיא שולחת את חייליה לקרב, וכמו ישראלים רבים הבנתי שאנחנו מנהלים מלחמה לא צודקת”. למעשה צריך היה לפיד לומר – כמו שמאלנים רבים, כי הימניים דווקא תמכו במלחמה. הסדק הצר הפך לשבר לאחר הטבח בסברה ושתילה. בעקבותיו נתן לפיד חופש פעולה לכתבי ראשות השידור לסקר את האירוע כראות עיניהם. מרגע זה הוא הפסיק להיות יקיר השלטון, וכשניתן היה, הוא הועבר מתפקידו.

לאחר תקופה שבה הגיע לכל בית באמצעות התכנית פופוליטיקה, הציעו לו לעמוד בראשות מפלגת שינוי. מצד אחד העניין אמור להעלות גבה, שכן עד אותה עת הייתה ללפיד תדמית של ימני, ושינוי הייתה מפלגת שמאל מובהקת. בסופו של יום המפלגה התיישרה על הנושא החרדי (השתמטות מצה"ל, השתמטות מעבודה וכפייה דתית), ועל כך תוגמלה בבחירות ב-6 מנדטים. ההישג הנאה הביא לברוגז המפורסם בין לפיד ליוסי שריד, ראשים של שתי מפלגות בעלות תפיסה דומה בשלל נושאים. גם כאן "ניצל לפיד את מותו" כדי לסגור חשבון עם שריד על בגידתו וכניסתו לממשלה עם חרדים (מר"צ העדיפה קואליציה לקידום תהליך השלום על פני קואליציה לקידום הפרדת דת ומדינה).

באופן אירוני מצב דומה הוצב לפתחו של טומי לפיד כאשר אריאל שרון תבע ממנו להסכים לכניסת חרדים לממשלה כדי לבצע את תכנית ההתנתקות. משוכנע בחשיבותה טומי הסכים לבלוע את הצפרדע. כמובן שהרהור שני על הסכסוך עם שריד לא עלה על הפרק.

המצע של שינוי לבחירות 2003 התרחב וכלל שלושה סעיפים: "המאבק בחרדים, המלחמה נגד השחיתות, ומצבו של מעמד הביניים". (לדעתי בשינויים כאלו ואחרים זה יהיה גם המצע של מפלגת הבן): בהקשר הזה צריך לומר ששחיטות (כמו פורנוגרפיה) זה עניין של גאוגרפיה. מי שנחשף לאופן בו זכה לפיד להתמנות לראשות השידור, על ידי בחישה של מקורבים והדלפות מכוונות, או להבנה של לפיד למניעיו של מיטבו המיליארדר מקסוול, שגנב מיליוני דולרים מקופות הפנסיה של עובדיו, עלול להרים גבה לנוכח הצהרת הטוהר של לפיד. אלא שהעתיד הפך את ההצהרה הזאת לאירונית. לפיד כיהן כשר המשפטים בממשלתו של שרון, בזמן שהתנהלו נגד שרון מספר חקירות נגד שחיתות. שרון בחר לנקוט בקו הגנה של זכות השתיקה ושר המשפטים מגן הטוהר בחר לשתוק (לפיד מעלה את הדילמה בספר אך כמובן אינו מכה על חטא). הצהרת הטוהר הפכה לאירונית עוד יותר כאשר נוהלו חקירות נגד חברו הטוב אהוד אולמרט. הפעם כעיתונאי תקף לפיד פעם אחר פעם את מבקריו של אולמרט. מצד אחד לאולמרט עדיין קיימת חזקת החפות, מצד שני גם לרוב האנשים שלפיד כינה כמושחתים הייתה קיימת אותה חזקה. כמו כן עיתונאי הגון היה נוקט מספר הסתייגויות לפני שהיה מביע דעה נחרצת בעניינו של חברו הקרוב.

ב-2003 אימץ לפיד את טענת הדמוגרפיה השמאלנית, האומרת שעל מנת לקיים מדינה דמוקרטית ויהודית עלינו להתנתק מהפלסטינים. “ההתנחלויות" כותב לפיד "הן מחיר שאיננו יכולים לשלם עוד". שנה לאחר מכן מתגאה לפיד על שמנע הריסה בתים של אלפי פלסטינים ברצועת עזה. לפיד ראה בטלויזיה זקנה עזתית מחפשת תרופות בין הריסות ביתה שנהרס על ידי צה"ל. "חשבתי על סבתא הרמינה (שנכחדה בשואה)” הוא סיפר "לא חשבתי על צה"ל, ולא על כך שתמיד טענתי שאסור להשוות שום דבר לשואה, חשבתי רק על מה הייתי מרגיש, אילו אישה זו הייתה הסבתא שלי".

לפיד גם מתגאה בעידודו הנמרץ לתכנית הכלכלית של נתניהו. לטענתו התכנית הצילה את ישראל משואה כלכלית כמו בארגנטינה. התיעוב שלו לכל צורה של סוציאליזם עובר כחוט השני בין דפי הספר. זה בהחלט מתחרז עם הקריאה של הבן ל"סוציאל-דמוקרטיה" של מפלגת העבודה "שמאל קיצוני”. קצת קשה לדעת מה היתה דעתו של האב על המחאה האחרונה. מצד אחד זו מחאה של מעמד הביניים קהל היעד שלו. מצד שני המחאה דרשה צדק חברתי, ואף הציבה דרישות שלא היו מביישות כל סוציאל-דמוקרטיה. יכול להיות שהנחות המוצא של לפיד האב על מעמד הביניים היו פשוט מוטעות?

והנה עוד תובנה נחמדה לסיום מבית היוצר של לפיד. בעקבות בחירתו של עמרם מצנע לרשות העבודה טען לפיד:”בחירות בישראל הן עניין אמוציונלי. רוב האנשים נוטים להצביע למי שהם אוהבים ועוד יותר מזה למי שהם מקווים שיילחם באלה שהם שונאים.” בהקשר של לפיד האב התובנה הזו עבדה שעות נוספות. על ידי השטנה הדדית ש"ס ושינוי מילאו האחת את קופתה של רעותה במנדטים. יכול להיות שההבדל המרכזי בין האב לבן במשפחת לפיד הוא עניין סגנוני. בעוד שקסמו של לפיד האב הייתה הבוטות, הפרובוקציה, סימון האויב ומצהלת הקרב, קסמו הפוליטי של לפיד הבן הוא הנחמדות. השאלה היא האם באקלים הפוליטי שלנו נחמדות יכולה להיות מתורגמת למנדטים.