במחנה גוז ביידה ביקרנו בבתים רבים של פליטים סודנים, באחד מהם פגשנו פליטה שנאמר לה בסודן שהיא מצורעת. היא לא. אבל במהלך השיחה הבנו שישנם מספר מצורעים בבית החולים המקומי.

 וואו. איזה פיקניק לעיתונאי. מצורעים במחנה פליטים על גבול סודן.

הסיפור האמיתי הוא שישנם אכן שלושה מצורעים, בכל המחנה. והם סובלים מהמחלה מזה שנים, בלי קשר לפליטות. צרעת נפוצה במדינות מסוימות ושלושה מצורעים בטבלאות של ארגון הבריאות העולמי זה, כמו שנהגה סבתי עליה השלום לומר, 'גורנישט!'

הצלם צילם, התמונות , שאחת מהן אני מצרפת, יכלו בקלות, בליווי הטקסט המתאים להפוך לסיפור. אולי מגיפת צרעת..... מי יודע?

כבר ביום הנחיתה בצ'אד הבטחנו לספר את הסיפור כמות שהוא בלי לגלוש ולנפח את הטרגדיה הקיימת. אז אין מגיפת צרעת במחנות הפליטים. רק שלושה מצורעים. והם התגלו כאנשים אדיבים וסימפטיים שקצת הופתעו מתשומת הלב אבל שיתפו פעולה.

הצלם, נשמה טהורה שכמותו, התנדב בהודו בבית מחסה למצורעים לפני מספר שנים. אני לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה. אבל הצלם קורץ מחומר אחר. לרוע מזלו, אחרי שסיים להיפרד מהמצורעים וללחוץ ידים לכולם, לקה בפריחה מוזרה על כפות הידים (אלרגיה קלה ותו' לא) אבל אני, רעת לב שכמותי העליתי כל מיני השערות לגבי מקור הצר...... סליחה , התפרחת.

אני רוצה להתנצל :-)

בגוז ביידה פגשתי את מריאם, עובדת צ'אדיינית של ארגון מסוים , שאלתי אותה בצרפתית השבורה שלי למה בחרה לעבוד עם הפליטים והתשובה שלה ' אני רוצה לעזור לאחי הפליטים הסודנים, כולנו משפחה אחת' נשמעה לי כנה לחלוטין ונקייה. מריאם משתכרת כ300 דולר בחודש עבור עבודתה המסורה, 300 דולר הם מעט מאד בצ'אד שהתגלתה כמדינה יקרה במיוחד. זה קורה לא מעט במדינות בהן מתקיים מפעל סיוע ענק, המחירים עולים והמקומיים משלמים את המחיר, תרתי משמע. זה לעתים גם הגורם לחיכוכים בין פליטים למקומיים ולעובדי סיוע. תודה מריאם שהרשית לי להתלוות אליך לעבודה במשך יומיים וברוב סבלנות ענית לכל שאלה שלי.

עובדת אחרת במחנה סיפרה לי סיפור מרתיח, והקדמה לסיפור:

יש לי מכרה שהתנדבה בארגון סיוע בדרפור, אחת מהמטלות שלה היתה להתלוות לעיתונאי התורן. היא שלחה לי מייל מזעזע לפני כשנה וחצי וסיפרה לי איך עיתונאי מוכר מאד פנה אליה עם הגיעו וביקש לראות, מיד, קורבן אונס ותינוק מת. אני מאמינה לה לחלוטין , דרך אגב.

לסיפורנו, שהוא הרבה יותר מינורי, חודש לפני הגיענו , הגיע למחנה צוות צילום בינלאומי , הילדים היו עסוקים בציור והבנות, כמנהג ילדות צעירות בעולם, ציירו פרחים ופרפרים, אז ניגש אחד מאנשי הצוות לאותה עובדת סיוע ואמר שזה ממש לא מצטלם לו טוב ואם אפשר להנחות את הילדות לצייר 'דברים שקרו להם בדרפור'.

המצב במחנות לא מופלא, רחוק מזה, אבל הוא גם רחוק מהצורה בה חלק מחברי למדיה מציגים אותו. לא מאמינים לי? תכנסו לאתר נציבות הפליטים של האו"ם ותקראו. והכל, הכל, תודות לעבודת הקודש של הארגונים בשטח. 

ועכשיו לשני קוראי הנאמנים, שלום לכם. אשמח אם תשלחו פידבק, מה דעתכם? ארוך מדי? טרחני מדי? משעמם?

ועוד שתי תמונות של הצלם הצמחוני הנפלא. קובי וולף, נדמה לי שכבר כתבתי את שמו, כדאי לזכור, אני צופה לו עתיד גדול.